אמסטרדם פרק 12

העבודה שלי חיכתה לי, נקייה ומעודדת. החנות המבריקה עם חלונות הראווה העצומים שבהם עמדו פסלים לבושים בבגדים שאני לעולם לא אוכל להרשות לעצמי נצצו בשמש. החנות הייתה צרה וארוכה, ממוקמת בשדרה סואנת ומלאה באנשים.
בתוך החנות הבגדים היו תלויים על הקולבים בסדר מופתי, על המדפים היו מקופלים בקפידה מכנסיים וחולצות שרק התחננו שיקנו אותם.
מאחורי הקופה בקצה החנות עמד סטפן. שיערו השחור הבריק מג'ל והיה משוח לאחור, הוא לבש חולצה שחורה של נירוונה ומכנסי עור שחורים וצמודים שהבריקו באור מנורות הפלורסנט.
סטפן בילה את רוב היום בחנות, הוא ממש רצה להיות העובד המצטיין שיטוס לארצות הברית לעבוד עם כריסטיאן דיור והוא היה בחנות מהבוקר.
הוא דאג שהיא תיראה מושלם.
"היי, אני פה. אתה יכול ללכת הביתה." ניגשתי אליו.
"אני חושב שאני אשאר. אני אוהב את המקום הזה." הוא אמר. הנהנתי והתיישבתי לידו מאחורי הקופה.
"אז… איך אתה מסתדר במשמרת שלך עם רוזי?" שאלתי. רוזי הייתה בחורה מגעילה במיוחד שעבדה עם סטפן במשמרת היומית שלו. הוא לא סבל אותה, לא פעם יצא לנו לדבר על כמה שהיא מעצבנת. בתחילת העבודה שלי פה עבדתי איתם גם במשמרת הזו, אחרי זה העבירו אותי.
"היא מגעילה מהרגיל אבל אני בסדר בינתיים." הוא אמר, הנהנתי.
"היי, חברה. אני רוצה להודיע משהו!" המנהל של הסניף יצא מחדרו. הוא היה גבר בשנות הארבעים לחייו, עם כרס קטנטנה וטעם נוראי בבגדים, שיער מאפיר וחיבה נוראית לחתולים ולתנ"ך, קראו לו דייוויד.
"מה קורה, בוס?" שאל סטפן בצחוק.
"מצטרף אליכם חבר חדש למשמרת, הוא יהיה המפרסם שלנו ברחובות ולפעמים הוא יישאר בחנות וימכור אתכם. שמו אלברט." אמר דייוויד, למרבה ההפתעה אלברט פסע מאחוריו.
אותו אלברט שבא לסיבוב הבארים הראשון שלי ושל אדריאן, אלברט ההומו.
התביישתי בעצמי על זה שאני זוכרת אותו ככה, ולא לפי השם שלו. אלא על פי הנטייה המינית שלי. נגעלתי מעצמי.
"אלברט!" צעקתי.
"היי, את ניקול נכון? באת לסיבוב בארים. ומי הבחור החמוד שמאחוריך?" אלברט שאל, סטפן הסמיק וצחקק.
"אני סטפן." סטפן הציג את עצמו. הוא היה סמוק כמו עגבניה.
"וואו, אתה נראה כאילו אתה עומד להתנשק איתו עכשיו. תעשה לכולם טובה ותעבור לחדר אחר, טוב? תחסוך מהקונים את הגועל הזה." אמר דייוויד והלך משם.
"חתיכת הומופוב מגעיל!" צעק אלברט אחריו, דייוויד לא התייחס ונכנס לחדרו שוב.
"אנשים כאלו מגעילים אותי." אמר סטפן.
"אז מה, אתה גם מהסוג שלי? אני רואה לפי מכנסי העור המדהימים האלו. יצאתי כבר מהארון שאתה לבוש ככה?" שאל אלברט בחוסר רגישות.
"אמממ…. לא ידעתי שאני כזה אבל ברגע שראיתי אותך הבנתי מה אני." אמר סטפן, צחקתי.
"משפטי פתיחה של הומואים. אוי, אתם משעשעים. תמשיכו, תמשיכו." אמרתי, אלברט חייך אלי חיוך מלא בשיניים לבנות ומושלמות.
"הומואים מצחיקים אותך, גבירתי?" הוא שאל ואני הנהנתי.
"אז בואי נצחיק אותך עוד יותר. סטפן, אם לא אכפת לך." אלברט קד קידה, לקח לי שנייה להבין שזו הזמנה לריקוד.
"בשמחה, חברי היקר." אמר סטפן. הוא נתן לאלברט את ידו והם יצאו מאחורי הקופה והחלו לרקוד ואלס בחנות.
"משוגעים, הוא עוד יפטר אתכם!" לחשתי, סטפן צחק בקול רם וסובב את אלברט. אלברט הניח לו לסובב אותו ואז עשה קפיצה מדהימה שגבלה בשפגט באוויר וחזר כדי לסיים את הריקוד.
הם נעמדו בתנוחה משונה כשאלברט נשען על ידו של סטפן וראשו כמעט נוגע ברצפה וסטפן תומך בו.
הם התנשפו חזק וסטפן בקושי הצליח לפלוט, "טדה! איך זה היה?"
מחאתי להם כפיים והם חזרו, מתנשפים ומזיעים, חזרה אל מאחורי הקופה. לפתע קונה נכנס.
"אני אשרת אותו. לכו תעשו עניינים של הומואים בתאי ההלבשה." אמרתי, אלברט צחק והוביל משם את סטפן בהליכה משונה.
ניגשתי אל הקונה.
"היי, במה אני אוכל לעזור לך-" הפסקתי לדבר מיד. הקונה היה אד.
"היי. תוכלי לעזור לי בשיחה קצרה איתי. אני רוצה לבקש סליחה." הוא אמר.
"לא, אני אבקש סליחה." אמרתי וסיפרתי לו כל מה שעשיתי אחרי שעזבתי בסערה את הבית.
"את… סחטת כומר מסכן?" שאל אד בהפתעה.
"אל תשכח מה הוא עשה לאזמרלדה." אמרתי.
"אז את מתכוונת לבטל את האישומים נגדו?" שאל אד. הוא לא הבין אותי, יכולתי לראות לפי הקול שהוא לא מבין את המעשים שלי.
"אני ממש לא מתכוונת לעשות את זה. אני לא צריכה את כל השלוש מאות יורו. מאה חמישים בהחלט מספיק לי. אני אסגור את החובות שלי ומחר אני אוביל את המשטרה למקום שבו הוא מתחבא בכנסייה."אמרתי.
"זו ההתנהגות הכי דוחה שראיתי עד עכשיו." הוא אמר.
עצרתי את נשימתי.
"אבל לא הייתה לך ברירה. זו לא אשמתך." הוא הוסיף מיד. הנהנתי.
"מעכשיו אני מפסיקה לשתות. אני פשוט לא שותה יותר. אני עומדת להשתקם, בשביל אזמרלדה, בשביל אדריאן, ובשבילך. וכשאני אהיה בסדר אני אבקר את לורה ואדאג שהיא תצא מהכלא. וכשכל העניינים יהיו בסדר אני אחזור הביתה, לאבא ואמא. אני אנקה את כל הבלגן שעשיתי. אני אתקן את הטעויות שלי." אמרתי.
"אני שמח שזה מה שהחלטת לעשות. אני ממש גאה בך." אמר אד.
"גם אני גאה בעצמי." אמרתי.
הייתה שתיקה למשך כמה שניות.
"את יודעת… לא באתי סתם ככה… באתי כדי להגיד עוד משהו." הוא אמר.
"מה?" הרמתי את מבטי. עיני נצצו. דמיינתי המשכים שנראו כאילו יצאו מסרט. הוא מתוודה על אהבתו אלי. אנחנו מתחתנים ומאמצים את אזמרלדה. הכל מסתדר. סוף טוב הכל טוב.
"אמממ…" הוא מלמל.
"כן?"
"המנהלת התקשרה. היא ביקשה להודיע שמחר תישארי אחרי הלימודים לשיחה איתה." הוא אמר ויצא משם במהירות.
"נו באמת!" רקעתי ברגלי. "זה היה כל כך קרוב. כל כך קרוב. זה היה יכול להיות מושלם!"
רציתי לבכות. ומצד שני לא הבנתי ממתי אני רוצה כל כך שהוא יאהב אותי. מעולם לא באמת אהבתי אותו.
מעולם לא אהבתי אף אחד, נכון?
"מה היה יכול להיות מושלם?" אלברט הופיע מאחורי.
"השיחה שלי עם אד. אתה לא צריך לעשות משהו עם סטפן?" תקפתי אותו.
"מה?! לא. ממש לא. למה את כועסת עלי?" הוא שאל.
"אלברט… תעשה לי טובה. תחפה עלי מול דייויד. אני חייבת ללכת הביתה." אמרתי ויצאתי משם גם.
הלכתי חזרה לבית של אד. אבל בסוף שיניתי כיוון. הלכתי לטלפון והתקשרתי לאדריאן.
"הלו?" הוא ענה. הוא נשמע משועמם או ישנוני.
"היי. אדריאן? אני יכולה לבקש ממך משהו?" שאלתי.
"תמיד, מתוקה." הוא התעורר מיד.
"אתה יכול לצאת לפארק שאנחנו תמיד יושבים בו? אני חייבת לדבר איתך." אמרתי.
"אוקי…" הוא נשמע מבולבל אבל הסכים.
"ניפגש עוד רבע שעה." הוא אמר.
"כן, עוד רבע שעה. "אמרתי וניתקתי. התחלתי לרוץ לכיוון הפארק. הגעתי חמש דקות לפני הזמן.
השמש שקעה כמעט לגמרי. יכולתי לראות את הירח וכמה כוכבים. השמיים היו כחולים ובאופק אדומים מעט.
"היי, היי." הרגשתי מישהו נשכב לידי. הסתובבתי כדי לראות את אדריאן שוכב שם.
"מה רצית?" הוא שאל.
"אני… אני צריכה להגיד לך כמה דברים ולבקש ממך טובה קטנה." אמרתי.
"הבנתי את זה עוד בטלפון, תחדשי לי משהו." הוא אמר.
"טוב… אז אני מתחילה להיגמל מאלכוהול. ואני צריכה שתעזור לי. אני צריכה שתפסיק לשתות גם." אמרתי.
"זו בקשה ממש גדולה. את יודעת את זה?" הוא שאל.
"אני הבנתי כמה טעיתי, אז בבקשה תעשה את זה בשבילי." אמרתי.
"בשבילך? ברור." הוא אמר.
"ועוד משהו… אני חושבת שאד אוהב אותי." אמרתי וסיפרתי לו מה קרה היום בחנות. הוא הנהן.
"מעניין." הוא אמר. הוא לא הוסיף יותר. שמעתי מה הקול שלו מביע. הוא מקנא.
"אבל… אני לא יודעת. אחרי הכל אני גם אוהבת אותך." אמרתי. עיניו נצצו. הוא הביט בי בתקווה מחודשת.
"באמת?!" הוא שאל בהפתעה.
"כן…" מלמלתי. התכוונתי להוסיף עוד משהו אבל הוא קטע אותי בנשיקה סוערת.
כשהוא התנתק ממני הוא אמר, "גם אני אוהב אותך. ואני ואת נהיה ביחד, לנצח."