לעולם לא אתאהב שוב! – פרק 1

התקרבתי למקומי הישן, ליד מאיה, ואז הבחנתי בתיק של רום, שהזכיר לי את החלפת המקומות המקוללת שנעשתה אתמול. זרקתי את התיק למקומי החדש, והתיישבתי בחוסר רצון כל כך מופגן עד שזה היה יכול להעליב את רון, אם היה בסביבה באותו רגע. הנה, רק חשבתי עליו, וכבר הופיע. הוא ככל הנראה לא שכח את החלפת המקומות כיון שלא התייחס לעובדה שאני יושבת לידו ולא רום.

שיעור הסטוריה התחיל, וביקשתי לעבור ליד מאיה, והמורה הסכימה. היא מורה מאוד נחמדה, ואני מאוד מחבבת אותה, את צורת הלימוד שלה… רק ששיעור היסטוריה- לא.
אני ומאיה התנהגנו כאילו מעולם לא שונו המקומות, והתלחששנו, היא צבעה לי קצוות במרקר, והכל היה רגיל למדיי עד הצלצול, בו חזרתי לשבת ליד רון.
שיעור עברית, אחד השנואים עליי, בעיקר בגלל המורה, שמלמדת אותנו כבר שלוש שנים, ואני גם ככה לא אוהבת אותה.
"תפתחו שיעורים" אמרה בקולה המעת צייצני, מעין קול כזה שאי אפשר לתאר, אז תדמיינו את הקול של המורה שלכם לעברית כאשר היא מדברת.
בניגוד לבדרך כלל, לא היה לי חשק "להפגין את חכמתי" ורק הקשבתי למהלך השיעור בשקט גמור, מלבד ה"דיי כבר", המלווה בצחקוק, שנאמר לרון פעם אחת בשיעור, כיון שעשה פרצופים מטופשים.

השעות עברו, וכעת היה תורו של שיעור ערבית, אם אני זוכרת נכון.

"זה היה שיעור אנגלית" טוען כעת רון, שעומד מאחורי כל זמן שאני כותבת, מחשש שאכתוב שקרים.
"זו לא הסיבה" אמר בטון נעלב, ועל כך זכה באנחה כבדה ממני, "בטח, בטח" אני אומרת, "עכשיו אני יכולה לחזור לכתוב?" שאלתי, והוא רטן והנהן בראשו, מתיישב לידי.

טוב, איפה הייתי? אה נכון! השעות עברו וכעת היה תורו של שיעור ערבית, אם אני זוכרת נכון. את החומר כבר הבנתי, אז הרשיתי לעצמי לשרבט קריפר עקום בחוברת, רושמת ליד "קריפרים מעצבנים". כהרגלו, פזל רון למחברותיי, ספריי ומחברותיי, והבחין בציור.
"את משחקת מיינקראפט?" שאל אותי, והנהנתי.
"יש לך סקייפ?" שאל, ונדתי ראשי לשלילה.
"אה, אז לא חשוב" אמר.
צלצול קוטע שיעור נשמע.