לא הכל כפי שהוא נראה 2#

התעוררתי בבת אחת ופלטתי שיעול ארוך ומייגע. גרוני היה יבש וצלעותיי כאבו. לא ראיתי כלום, הכל היה חשוך מסביבי. שחור, שחור ושחור. לא הצלחתי להזיז את ידיי ורגליי, וכעבור כמה דקות של בהייה חסרת אונים הבנתי שרגליי וידיי קורים לכיסא. בפי היה טעם מר של סמרטוט שנכרך סביב הלסת שלי. הרגשתי איך דופק הלב שלי עולה והבטתי בהיסטריה סביבי.
כלום.
"הצילו", גנחתי בקושי, אבל הסמרטוט בלם את מעט הקול שהצלחתי להוציא מפי.
איבדתי שליטה וטילטלתי בחוזקה את עצמי ואת הכיסא, מנסה להשתחרר מהחבלים שריתקו את גופי ולא נתנו לי לזוז. זיעה קרה כיסתה את גופי וחיפשתי כמטורף אחר מקור אור. חיפשתי כמו קבצן המחפש מטבע של 10 אגורות על המדרכה המלוכלכת, כמו פצוע קרב המחפש אחר גופת חברו החייל בשדה הקרב, כמו אמא לחוצה המחפשת את בנה הקטן בין אלפי אנשים זרים.
אור, בבקשה. רק מקור אור, אפילו הכי קטן שיש. נאבקתי בדמעות שעמדו לפרוץ מתוכי וניסיתי לצעוק בתסכול.
אור חזק ולבן סינוור את עיניי, לקחה לי דקה לפקוח את עיניי לגמרי ולהתרגל מחדש לאור האלוהי הזה. אחרי שנרגעתי הסתכלתי סביבי. הייתי בחדר קטן, קירותיו מתקלפים וצבועים בצבע צהוב חיוור. מולי עמד שולחן עץ כהה וחזק למראה. בקיר שלימיני נתלה צינור לרוחב משתי פינות הקיר ומים נזלו ממנו, טיפה אחר טיפה בקצב אחיד.
דממה שררה בחדר.
טיף טף, טיף טף, טיף טף, טיף טף.
איך לא שמעתי מקודם את קול הטיפות זולגות מבעד לצינור, קול הנשמע כמו רעם בדממה המקפיאה שכאן?
טיף טף, טיף טף, טיף טף.
קצב הטיפות הואט. הייתי מהופנט למראה הרגיל לגמרי הזה.
טיף טף, טיף טף, טיף.
הטיפות חדלו לטפטף והשאירו אותי בוהה בשלולית המים שהן יצרו.
הדלת נפתחה בפתאומיות והר אדם נכנס פנימה. הוא לבש חליפה אפורה והחזיק בידו השמאלית מזוודה שחורה וגדולה. בידו הימנית סחב כיסא פלסטיק מלוכלך והעמיד אותו ליד השולחן, מול הכיסא שלי. על פניו הייתה הבעה מוטרדת, אך כשמבטו פגש במבטי הבעתו התחלפה והוא חייך חיוך רחב. "הלו", הוא אמר בעליזות ובמבטא ערבי כבד והתיישב בכבדות על כיסא הפלסטיק. מבטי נדד לידו השמאלית שהניחה בזהירות את המזוודה על הרצפה. "אהה, נכון", הוא הוריד את הסמרטוט מפי. הו, כמה טוב טעם החופש."הלו", הוא ניסה שוב. נעצתי את מבטי במזוודה וניסיתי לנחש מה יש בתוכה, בלי להעיף בו מבט ובלי להשמיע הגה. הוא מחא כפיים מול עיניי, "כדור הארץ למוח שלך, יהודי", הוא גיחך. לא הרמתי את מבטי. "ככה", הוא הפטיר וסטר לי בחוזקה. לחיי הימנית שרפה מכאבים והתכווצתי. "עכשיו אתה תסתכל עליי ותגיד לי שלום". "שלום", ניסיתי לייצב את קולי ונעצתי מבט תקיף בעיניו חסרות הצבע. היו לו נחיריים עצומים שלעברם נהרו שני זקני לחיים עצומים אף הם. שתי מערות אלו ושני היערות שלידם בטח הרתיעו כל צופה שהסתכל עליהם.
"אתה פה?" הוא הקיש באצבע צרידה מול עיניי.
"כן".
"אתה חייל", הוא לא שאל, הוא קבע.
"כן".
"בצבא הישראלי".
"כן", אישרתי. מבטא ערבי, חטיפה ושאלות על צה"ל. לא טוב.
"טוב, היה לכם מבצע כלשהו שבו חיסלתם כמה מחבלים פלסטינים "מסוכנים" " כשאמר "מסוכנים" הוא עשה סימן של מרכאות בעזרת שתי אצבעות בכל יד וגיחך. "למזלכם הרע, אחד מהם היה הבן שלי". ציפיתי שמבטו יתרכך לזכר בנו המנוח, אבל הוא התקשה עוד יותר. הוא התקרב אליי עד שהרחתי את הבל פיו המצחין והסטתי את ראשי. הוא הסיט את ראשי בחזרה לכיוונו בעדינות ופניו לבשו הבעה תמימה.
"איך זה קשור אליי?" העזתי לשאול.
"עדים תיארו חלק מהחיילים שהשתתפו במבצע. עד היום חיפשנו לפחות חייל אחד מהם, אבל לא מצאנו אף אחד. אתמול עד ראייה בא אליי ואמר לי שהוא מצא חייל שהשתתף במבצע, והופ! אתה פה."
"אז מה תעשו לי עכשיו? כלום לא יחזיר את הבן שלך לתחיה", אמרתי בבוז גלוי.
"הו, זה לא תלוי רק בך, אתה רק ההתחלה של כל העניין. בוא נגיד שאנחנו מתכננים משהו גדול ועוצמתי כל כך שישאיר חותם עליכם, כדי לנקום את מותם של הנרצחים, אתה מבין אותי? אם תרצה לצאת מפה בחיים, תצטרך להביא לנו את כל שמות החיילים שהשתתפו במבצע, את כל שמות המפקדים והקצינים שהרכיבו אותו וכו' ".
כן בטח, וגם אם אביא לכם את השמות אתם תשחררו אותי לנפשי עם המידע הזה, נכון?
מלבב.
"הייתי עושה את זה בשמחה, אבל יש בעיה אחת", חייכתי.
"שהיא?"
"לא השתתפתי במבצע".