עוד בוקר ללא חיוך

יש 3 תאריכים שגבר נורמאלי זוכר במערכת יחסים. את היום שהם התחילו לצאת היום שהם התנשקו והיום שהם נפרדו.
אני לצערי זוכר קצת יותר מעבר לזה. את היום שנפגשנו היום שיצאנו היום שהתנשקנו היום שהיינו הכי הרבה זמן ביחד היום שרבנו בפעם הראשונה היום שבכית לי בפנים היום שיצאנו להפסקה והיום שנפרדנו.
וכל יום חרוט לי בלב כמו צלקת שלא רוצה להתרפאות. אני לא רק זוכר את כל זה אלא גם כל יום ויום שהתנשקנו והתחבקנו וצחקנו והכל אבל אני גם זוכר את כל המריבות והבכי והכעס שהיה.
תמיד אומרים לי ללכת לפי הלב שלי ולקוות לטוב אבל הלב שלי שבור פצוע וחבול וכבר לא פועם יותר. כל רצון שלי לאהבה כבר הפכה למיאוס וכל מחשבה של עונג הופך לסבל.
כל בן בסוף של מערכת יחסים שואל את עצמו אם הוא יכל לעשות משהו יותר טוב או אם הוא היה יכול לא לומר דברים שאמר ולהחזיר את הגלגל אחורה אבל אי אפשר.
אחר כך הוא מגלה את כל מה שהוא פיספס והוא מבין שאם הוא לא היה עיוור מרוב האהבה הוא יכל להיות במקום טוב יותר אבל זה מאוחר מדיי וצריך להמשיך הלאה.
ואז בא שאלת המיליון דולר איך אני מוציא אותה מהראש שלי ואיך אני לוקח מפה את הדברים הטובים?
תכלס אין לזה תשובה. כל אחד יכול לבוא ולומר בגרות ושטויות כאלה אבל תכלס הכל חרטא. כולם רוצים לחזור לימים המאושרים ההם וכולם צריכים את הכיף הזה בחיים אבל לאו דווקא הצד השני רוצה בכך.
ואחר כך באים משחקי האגו של אני כבר לא אוהב אותך ואני יוצא עם מישהי אחרת כשזה לא נכון אבלאתה לא רוצה להראות חולשה.
איפה הימים שבו לא היית עם אף אחת והיית מאושר? ואז אתה קולט שפשוט לחשוב עליה לא עוזר ואתה עובר הלאה. אבל היא לא תתן לך ללכת כי היא לא רוצה שתעזוב אותה למען מישהי אחרת כשזה בעצם האושר שלך.
הלוואי והכל היה פשוט יותר אבל כעלם רוצים שזה יהיה מסובך כי ככה אתה עדיין קשור אל הבן אדם בכל דרך שהיא גם אם זה פוגע בך ובה וגם ההפך.