בין הפטיש לסדן 3

פרק 3
פקחתי את עייני וראיתי את המנורה המוכרת כל כך שנראית כמו ישבן של גחלילית.
הייתי לבד בחדר האחורי.
התיישבתי ועיסיתי את ראשי באיטיות.זה שוב קרה.התמוטטתי.
ג'ייקוב כמו תמיד ביום הזה,התחשב בי לגמרי והשאיר את המסמכים מוכנים כבר לצד המיטה בתוך תיק קטן. וקלריס השאירה לי כוס חלב.
היה טעם מוזר בפי,אולי של קיא אז שתיתי את החלב אבל חשתי בושה שאני בוגדת באמי ואחי ולא צמה.
נעליי היו לצד המיטה.מיהרתי לסדר אותן על הרגליים וברחתי בשקט,כמו תמיד.
לא רציתי לחזור ישר הביתה אבל ידעתי שאבא ידאג לי ויבוא לחפש אותי בעצמו.
השמש סנוורה אותי והיה לי כאב ראש חזק וסחרחורות,כך שלא ראיתי את מה שפגע בי.
"היי,את בסדר?”
"שמישהו יקרא לרופא!”
"אני כל כך מצטער! לא ראיתי אותך!”
"זוזו,תנו לה אויר!”
"שמישהו ירים לה את הרגליים,היא מאבדת את ההכרה!”
שמעתי שלל צעקות ומלמולים מסביבי ולא ידעתי מה קורה.רק ידעתי שמאיפה שאני נמצאת רואים את השמש הכתומה בצורה נהדרת.
"בבקשה להתרחק,אני רופא.” קרא מישהו ורכן מעליי.יכולתי לראות כי היה לו שפם לבן וגדול.
"שמישהו ישיג אלונקה,היא נפגעה בצד ימין ויש אפשרות לצלעות שבורות ואולי גם הרגל.”
הייתה דממה בקהל . “נו! הזדרזו!” הלחיץ אותם הרופא ושוב חזר להיות רועש.
"ששני גברים יבאו לעזור לי.”
הביאו אלונקה ושני מתנדבים הרימו אותי.אני לא זוכרת מה קרה אחרי שנאנקתי מכאב ואיבדתי את הכרתי תחת ידיו המסורות של הרופא.
———————————————————————————————–
פקחתי עיניים בעייפות בפעם השנייה היום.הייתי במיטה גבוהה,של בית חולים.
בספת ההמתנה ישב מישהו שנרדם עם עיתון על פניו.עורו המקומט,מבנה גופו ושערות ידיו הסגירו את זהותו-אבא.
כמה זמן אני כבר שוכבת כאן? הוא בטח היה מודאג מאוד.
הסרתי את השמיכה הלבנה מעל גופי כדי שאוכל לגשת אל אבי ולהגיד לו שהכל בסדר.
אבל לא הכול היה בסדר.תחבושות כיסו את מותניי ואת רגלי הימנית….מה קרה לי?
ניסיתי להתיישב בצורה זקופה יותר אבל אנקת כאב חדרה את חומת השיניים שלי ואבי התעורר.
"אנג'לינה!” קרא והשליך את העיתון מפניו,כולו לחוץ.
"אבא,אני בסדר.”
"תסתכלי על עצמך! זה בסדר? איך זה קרה?”
“למען האמת ,אבא ,אני לא זוכרת או ממש יודעת מה קרה. כמה זמן אני כבר פה?”
"מאתמול בצהריים,קרוב ל24 שעות.”
"אז…מה קרה לי?”
"כנראה שהיית בדרך הביתה,ומכונית נכנסה בך. אני לא יודע איך לא שמת לב. יש לך שתי צלעות שבורות ופגיעה בברך,השריר בגבול הקרוע.הרופא אמר שאת חייבת לנוע כרגיל כדי לעזור להחלמה של הצלעות.הוא אמר "מנוחה ממושכת במיטה אינה אידיאלית שכן די מהר היא גורמת לניוון ולהאטה של תהליך ההחלמה. " אבל מצד שני יש בעיה בגלל הרגל שלך.הרופאים יעזרו לך לשקם אותה קודם על מנת שתוכלי ללכת כמו שצריך,בעזרת קביים ומכשירים." אמר והצביע על פינת החדר.
הסתכלתי עליו ממושכות כמתקשה להאמין. “אני לא צוחק,את הולכת לבלות כאן הרבה זמן.”
"אני מתעבת בתי חולים.”
"אני יודע,אבל הם אמרו שאת עדין לא יכולה לצאת הביתה.”
"אני לא מאמינה שזה קרה.” נאנחתי.מאוכזבת מזה שלא ביקרתי את אמא ודניאל בבית הקברות.
"בשביל מה המציאו את המכוניות האלה? היה עדיף להשאיר את הכרכרות עם הסוסים וזהו.למה צריך אותם? לונדון הייתה יותר יפה בלעדיהן.המצאה מטופשת….” אבא מלמל לעצמו.לא יכולתי למנוע מעצמי לחייך.
"את יודעת,הרופא סיפר לי שבעבר היו קושרים מחוך כדי לעזור להחלמת הצלעות השבורות,אבל אז גילו שזה גורם להצטברות נוזלים בריאות.שזה לעצמו בעיה גדולה יותר מצלעות שבורות…-"
שיעור הרפואה של אבא נפסק כשהרופא נכנס לחדר.אותו רופא שטיפל בי,אני זוכרת את השפם הגדול הזה.
"אז מה שלומך?”
"פחות טוב מבדרך כלל.” אמרתי במרמור קל אבל הרופא צחק בקול.
"משהו כואב לך עכשיו?”
"עכשיו כשזזתי הרגשתי כאב חד בצלעות….”
"אני מאמין שלא תשארי כאן יותר מ-3 שבועות.”
"3 שבועות? אני לא יכולה לשבת בחוסר מעש כל כך הרבה זמן.”
"גם אם תצאי קודם עדין תהיי מרותקת למיטה בבית.”
"אני מעדיפה להיות בבית מאשר כאן.” סיננתי בכעס.
"אני גם מעדיף שיהיה פה פחות בן אדם אחד,אבל נפצעת ואביך כבר שילם על כל הטיפול,כך שאת נשארת כאן.” קבע והחל לבדוק אותי בעדינות בעוד אני בוערת מזעם ותסכול מבפנים.אני מתעבת בתי חולים מכיוון…שכאן נקבע מותה של אמי.בכל פעם שאני נמצאת פה ומריחה את ריח התרופות והחיטוי שבאויר אני נזכרת ביום ההוא ומרגישה רע.אז הבעיה שלו שאני אהיה בבית?
"טוב.אני לא רואה שיפור מאתמול.בקשר לנהג,זה בחור צעיר בשם לארי שגר ברחוב קנדי פינת רוז.הוא אמר שתלכו אליו והוא ישלם לכם כספי פיצויים.”
"אני לא רוצה כסף! אני רוצה את הבת שלי בריאה ושלמה.” התעצבן אבא.
"מר הרפר,הירגע בבקשה.זוהי רק הצעה ואינך מחויב ללכת אל לארי.”
"טוב ויפה.” אמר אבא וניפח את חזהו בגאווה.
"יש ארוחת ערב בחדר העובדים.אתה מוזמן להתכבד.” הציע הרופא לאבא.
"אני לא רעב.” אמר אבא ובאותו הרגע בטנו קרקרה.
"אבא,זה בסדר.תאכל,ככה תוכל להביא לי גם משהו.”
"את בטוחה?”
"כמו שהשמש זורחת.” קרצתי לו.
"אז בסדר.” אמר אבא ויצא מהחדר אחרי הרופא.
הבטתי בתחבושות האיכותיות ובקביים,המחיר שלהם יקר השנה ובית העסק שלנו מרוויח פחות משנה שעברה.אבא בטח השתמש בחסכונות הפרטיים שלו כדי לממן את זה.
והלארי הזה…הוא פגע בי והוא מציע לשלם על זה.נראה כי יש לבחור הזה כסף,מיהו בכלל?