בין הפטיש לסדן 4

פרק 4
"אני מודה שבשביל בית חולים,יש להם אוכל לא רע.” אמר אבא ברגע שנכנס לחדר עם קוראסון בפיו וידיו עמוסות באוכל טוב.
"הם באמת השתפרו מבעבר”,בלעתי את רוקי,"היה אוכל ממש גרוע.”
"כן,אני זוכר.”
"מה השעה?”
"כבר ערב.”
“למה שלא תלך הביתה לנוח? אני אהיה כאן גם שתבוא מחר.”
"כן,אני יודע ,אבל…”
"אבא,באמת,זה בסדר.וגם תוכל להביא לי בגדים מהבית.”
"כשאת מציגה את זה ככה…”
חייכתי וידעתי שיבין.
"בסדר.אחזור מחר בבוקר.”
"אתה לא יכול לחזור מוקדם,צריך להשאיר את המאפיה פתוחה בשעות שהכי רווחיות.”
"את צודקת.אני אבוא בשעת צהריים.”
"אני אחכה כאן.”
הוא השאיר לי את כל המאפים על השידה,נשק למצחי ויצא מהחדר.
ידעתי שהוא עזב כי שמעתי את הדלת החיצונית חורקת בסגירתה.
אכלתי קרואסון מלא בשוקולד במהירות בגלל הרעב.הוא היה כל כך ונעים לחך…נמס בפה כפי שרק שוקולד חם ומומס יכול לעשות.
אני לא יודעת אם מכיוון שאכלתי מהר כל כך או שסתם פירור נתקע לי בגרון,אבל הרגשתי כאב עז בתנועת בית החזה ופשוט השתעלתי ובאיזשהו שלב נחנקתי.
גופי החל לקפץ במקומו ולא הייתה לי שליטה על הידיים שהתנופפו לכל עבר.באותו הרגע קלטו עייני דמות של גבר עם שיער בצבע חרצית שמחזיק פרחים בידו.
"מה לעז….-דוקטור בוא מהר!” צעק האיש שבכניסה.
האפלה שבה ללכוד אותי כשראיתי שוב את הזקן הלבן הגדול מכבה את האור.
——————————————————————————————————-
"העיקר אמרת לי לעזוב אותך.”
הזזתי את אצבעותיי ופקחתי את עייני לאטם.לא הבנתי של מי או מאיפה מגיע הקול.
"את ערה?” דיבר הקול בשנית.
רציתי לענות אבל שפתיי היו דבוקות אחת לשנייה.
"המממ.” בקע קול לא ברור מגרוני.
"שוב התעלפת.”
"שוב?” פתחתי את פי במכה והדבק של השפתיים נקרע במכה וגרם לי לכאב.ליקקתי את השפתיים.
"אל תתרוממי.”
"מה קרה לי?”
"קושי נשימתי. ניצלת בנס.”
"באמת?…”
"כן.” ענה אבי ונשמע כועס.
"אז עכשיו אני פשוט שוכבת ככה 3 שבועות?” שאלתי בקול כנוע.
"מדויק.”
"זה יותר מדי זמן.” אמרתי ונשענתי על הזרועות החלשות כדי למשוך את ישבני לאחור במטרה לשבת,אבל אבא זינק ממקומו והניח ידיו על כתפיי.לפניי שהספיק לומר דבר מה הבחנתי כי מחט תקועה בגב כף ידי ואליה מחוברת צינורית של אינפוזיה.
"את מנסה להרוג את עצמך בכוח?” שאל כועס כל כך עד שנראה שעומד לצאת לו עשן מהאף.
"אני אמות מחוסר תזוזה אם לא.”
"אני רוצה לראות .” אמר ודחף אותי לאחור.הוא דחף חזק מדי והרגשתי שוב כאב בצלעות.
נגעתי בצורה אוטומטית במקום הכאב וחשתי במשהו מחוספס בעור משהו שבתוכו.תפרים.
שמרתי את הכאב בתוכי.נעול המערת הנשמה.אך נראה שבכל זאת אבי הבחין.
"מה לא בסדר?”
"שום דבב-ר.” עניתי בגמגום.
"אנג'ל?”

“עכשיו אני נזכרת,מי היה הבחור הבלונדיני שהיה כאן לפני שהתעלפתי?” שאלתי וקיוויתי שיעביר ממני נושא.אני לא רוצה להדאיג אותו כל כך עד שיגיע למצב שהוא שוכב במיטת בית חולים לצידי אכול דאגה.
הוא נשען לאחור בכיסאו ובאותו הרגע נכנסה אחות לבדוק את שלומי.היא נראתה כמו פייה במדים הלבנים,אם רק היו לה כנפיים היא הייתה יכולה לעוף עד השמיים ולפגוש את אימי ואחי…