הוא לא יודע מה עובר עליי – פרק 4

"אני מכירה אותה?" שאלה אמא כשיצאתי מהמקלחת והבהילה אותי. "על מי את מדברת?" שאלתי והמשכתי לכיוון החדר. "על הילדה שאתה מתגנדר לכבודה, אני מכירה אותה?" היא שאלה בחיוך שאומר "אל תנסה למרוח אותי, אני אמא שלך ואני יודעת בדיוק מתי אתה דלוק על מישהי". יש מצב שאני כזה שקוף שגם החברה הכי טובה שלי וגם אמא שלי רואות כאלה דברים לפני? "דבר ראשון, מי אמר לך שאני הולך לפגוש מישהי עכשיו ולא סתם יוצא עם חברים?" אמרתי. "והדבר השני?" היא שאלה, עדיין עם אותו חיוך. "את לא מכירה אותה" אמרתי בתבוסה. "ידעתי!!" היא צחקה בהתלהבות. "רק אל תשפריץ שוב חצי בקבוק של הבושם שלך, פעם אחת קטנה מספיקה" היא אמרה ויצאה מהחדר תוך כדי זמזום של שיר שמח. דבר אחד אני בטוח. אני לא יביא את תומר להורים בשנה הקרובה.

שמונה בערב. אני צועד ברחוב הראשי וכל צעד וצעד שאני עושה גורם לקצב פעימות הלב שלי לגדול. כל שנייה שעוברת נראית לי כמו דקה וכל דקה נראית כמו שעה. אני מתקרב לאט לאט לגן השעשועים וכבר מרחוק אני מבחין בדמותו של תומר. הוא גבוה, יותר ממני אני חושב. השיער שלו שחור וקצר. על השרירים שלו כבר דובר רבות ולא ארחיב יותר מידי. אמנם מכאן אני לא רואה אותן אבל אני זוכר עוד מפגישות קודמות את צבע העיניים שלו. אלוהים איזה עיניים מדהימות. כחולות ויפיפיות כמו של מלאך. והריח שלו, אני עדיין מתלבט אם זה הריח גוף הטבעי שלו או של מרכך מסוים שבו הוא משתמש. מה שכן הריח שלו משכר. אני משתדל לעטות על פני הבעה שלווה אף כי בפנים אני רוצה לצרוח מרוב התרגשות. הוא מבחין בי גם, ומחייך. החיוך שלו נראה כאילו הוא מסוגל להמיס קרחונים. אני מרגיש כל כך מטופש ומתחיל לחייך אליו בחזרה. חיוך אינפנטילי שלא משאיר מקום לספק, אני מאוהב.

"היי" הוא אמר והחיוך שלו שקיבל כבר גוון נבוך, התרחב מעט. "איזה רשמיות, אפשר לחשוב שאתה באמת בדייט" אמרתי וצחקתי. הכי קול שיש, כן בטח. "אתה אומר את זה כל כך הרבה פעמים אני עוד יתחיל לחשוב שזה באמת דייט" הוא אמר וגרם לרמת ההתרגשות שלי לעלות בעוד כמה שלבים. חיפשתי בעיניי מקום שקט בתוך הגן ומצאתי את המגלשות הגדולות. התחלתי ללכת לכיוונן בעוד שתומר שואל מאחורי " לאן אתה הולך?" "אתה לא רוצה לשמוע מה יש לי לספר?" שאלתי. הוא התחיל לבוא אחריי. עליתי במהירות על הסולם וחיכיתי לו בראש ה"מגדל". זה הולך טוב בינתיים, אני חושב. מה יקרה הלילה? אני לא יודע, אני רק יודע שהלילה הזה הכל הולך להשתנות. לטוב ולרע. "תזכיר לי בפעם הבאה שאנחנו נפגשים לא להיפגש במקומות שמיועדים לגמדים." הוא אמר והתיישב כשהוא מעט מכופף. המראה הצחיק אותי וגם גרם לי משום מה לחבב אותו אפילו יותר. היה במראה הזה משהו קצת מובס, הוא היה נראה לא בשליטה. ככה אני צריך אותו היום, כשהוא פחות בשליטה, אחרת אני לא אצליח להגיד לו כלום.

"אז?" הוא שאל במבוכה. "אז?" שאלתי גם. "יש סיכוי שאתה תתחיל?" הוא ביקש. "אני פשוט לא מסוגל להתחיל אני חייב ששנינו נהיה במצב מביך בשביל להיחשף ככה." הוא הוסיף. "תאמין לי שמה שלי יש לספר הרבה יותר חושף משלך" אמרתי וקיוויתי שפשוט יתחיל לדבר.
"אין מצב, או שתתחיל לדבר או שפשוט נשתוק" הוא אמר ונעץ בי מבט שלא יכולתי לעמוד בפניו. "שונא אותך" אמרתי והוא חייך חיוך מנצח. הוא נשען לאחור וחיכה למוצא פי. "לפני הכל אני רוצה שתדע שאתה הבן אדם הראשון בעולם ששומע על זה. לא סיפרתי על זה לאף אחד אפילו לא לליאן." הוא הנהן בראשו וחיכה להמשך דברי. "טוב, הנה זה בא." אמרתי ונשמתי נשימה עמוקה. "לפני שלוש שנים בערך גיליתי על עצמי משהו חשוב." אמרתי. "מה גילית?" הוא שאל ברצינות עם חיוך קטן ולא מובן. "גיליתי על עצמי שבנוסף למשיכה שיש לי לנשים אני נמשך גם לגברים" אמרתי את זה בנשימה אחת ומיד לאחר מכן נשמתי לרווחה. הרגשתי איך בשנייה סלע ענקי שסחבתי במשך כל כך הרבה זמן יורד לי מהגב. תומר הסתכל עלי בעיניים גדולות ומופתעות. "אתה צוחק?" הוא שאל. "לא, אני רציני כמו המוות" אמרתי עם חיוך. "אז זה אומר שיש לי סיכוי איתך?" הוא שאל ואני בתגובה התחלתי לצחוק. "אני מאמין שכן, סטטיסטית זה אפשרי." אמרתי בלי להסגיר מה אני מרגיש. "וואוו, אני לא מאמין שאתה סיפרת לי את זה. ועוד אתה מכיר אותי פחות מחודש." הוא אמר והוסיף "אפשר לחבק אותך?" "אפשר ואף רצוי" אמרתי, כשקצב פעימות הלב שלי הכפיל את עצמו.
הוא חיבק אותי בעדינות ואני הוספתי בדמיוני לסצנה פרפרים ומוזיקה רומנטית. לאווירה. אני תמיד כזה דרמתי. "אני רוצה שתדע רק שאני בכלל לא דמיינתי שאתה הומו או ביסקסואל." הוא אמר. "אבל קיוויתי" הוא הוסיף בחיוך. "אתה יכול להסביר את עצמך קצת יותר בבירור?" שאלתי והציפייה לרגע המיוחל נראתה כבר כמו נצח. במקום להסביר הוא התקרב אלי לאט לאט – מי אמר שהחיים הם לא טלנובלה?- עד שהוא הגיע אל שפתיי. ככה חוויתי את הנשיקה הראשונה שלי, ולא יכולתי לבקש יותר מזה.

"לא בא לי ללכת" הוא אמר. "תומר אנחנו מרחנו את זה כבר בשעתיים יותר מהתכנון המקורי, אתה מאחר בטירוף כבר" אמרתי לו. "טוב מי חשב שיקרה מה שקרה" הוא השיב בחיוך ונישק אותי שוב. "אתה חושב שאני רוצה ללכת? אני מת להישאר גם אבל אין ברירה" אמרתי ולא התכוונתי לשום מילה ממה שאמרתי. כל כך רציתי שהוא יישאר איתי ולא ילך הביתה אבל ידעתי שעדיף לי להשאיר לו טעם של עוד לפעם הבאה. וגם כבר הגעתי לרמת התרגשות שכמעט פוצצה אותי כבר והייתי חייב לצרוח מרוב אושר כבר, והעדפתי שתומר לא יראה אותי במצב המוזר הזה. "אוקי, אז אני ילך" הוא אמר בקנטרנות. "תלך" השבתי לו באותו אופן. "הוא התחיל לרדת בסולם ושוב אמר "אני הולך" "תלך" אמרתי שוב ושלחתי לכיוונו חיוך. הוא ירד מהסולם. נשמתי לרווחה והתכוננתי לצרחת חיי עד שפתאום הוא שב עלה. "שכחת פה משהו?" שאלתי אותו. "את האמת שכן" הוא השיב בחיוך רחב ורכן לעברי שוב. הנשיקה הפעם נמשכה יותר זמן עד שהייתי חייב להיות הבוגר מבנינו שוב ולעצור אותה. כשהוא הלך סופית כבר לא רציתי לצרוח, רק חייכתי. חיוך שלא ירד לי עוד הרבה זמן מהפרצוף. או ככה לפחות חשבתי.