לא התכוונתי להתאהב אבל זה קרה פרק 27
פרק 27
״מה ?״ הם שאלו יחד.
״אממ..״ מלמלתי שוב.
״מה ?״ שאלו שוב יחד.
״אממ…״ מלמלתי שוב.
רק יותר חזק שיבינו את הרמז.
״מה ?״ שאלו שוב.
אוחחחח חירפו לי ת׳שכל.
״דיי, אני פשוט מתה אלייכם,״ מלמלתי טיפה עצבנית.
הם צחקקו.
״אז את באה ?״ שלי שאלה.
״כן,״ מלמלה חלש.
״תגידי שוב,״ טום התחכם.
״טום, דירבאלק אני ארצח אותך,״ צחקקתי, והתאומים איתי.
״באה באה,״ אמרתי לבסוף, והם ניתקו
נאנחתי ולבשתי גופייה שמקדימה היא קצרה ומאחורה ארוכה. כמו גופיית בטן.
לבשתי שורט קצר בצבע וורוד.
נעלי נעלי וואנס בצבע וורוד מרקר ויצאתי.
למרות כל העייפות שלי, אני לא יכולה להגיד לא לטולי.
בדרך קניתי להם ממתקים.
פיצוי על זה שלא התראינו ;)
הגעתי לבית שלהם, ובאתי לדפוק בדלת.
רגע לפני שדפקתי, היססתי.
אני באמץ הולכת להיות פה ?
בלי לשים לב, דפקתי.
נדי פתח לי.
הוא הסתכל אלי המום ובלע את רוקו.
עקפתי אותו ורצתי לחדר של טולי.
״מי ביקש את פזי, ולא קיבל ?״ אמרתי בקול מתחכם.
״אמא !״ טום צעק וחיבק אותי. צחקקתי ונתתי להם את הממתקים.
״אוקיי, אז מה עושים ?״ שאלתי. והם הביטו אחד בשני.
ותוך שניה, הרגשתי משהו רטוב על השיער שלי.
שמתי את היד על הראש וראיתי משהו צהוב.
"אתם מתים"צעקתי בצחוק ורדפתי אחריהם.
ירדנו למטה, ועשינו מלחמת אוכל.
כול הזמן הזה נדיר היה במטבח והסתכל אלינו בעיקר אליי.
"טוב די די אני נכנעת"צעקתי אליהם
"יש ניצחנו "טולי צעקו
"כדי שתיכנסו להתקלח אתם ממש מלוכלכים "אמרתי ופרעתי להם את השיער
"את יכולה לקלח אותנו?"הם שאלו כי הם עוד לא יודעים להתקלח לבד
"בטח"אמרתי ועלינו למעלה
מנק׳ המבט של נדיר
התיישבתי בשולחן האוכל, ושמתי מולי את הצלחת אם הטוסט.
באתי לאכול, אבל אז ירד לי החשק.
אז פשוט זרקתי את הטוסט על הצלחת, והרחקתי אותה מימני.
ראיתי את טום ושלי יורדים במדרגות, צוחקים, ואחריהם פזי.
היא רדפה אחריהם.
אני כלכך שמח לראות אותה צוחקת ומחייכת.
והרסתי את זה. אני פשוט חתיכת מטומטם !!
כל השיער שלה היה מלא בביצים וקמח.
וככה גם בגדיה ופניה.
למרות כל הבלגן, היא הייתה עדיין יפה.
אני כלכך שמח שטולי אוהבים אותה.
ואני שמח שהיא באה. וגם אם זה לא בשבילי.
הסתכלתי אליהם רבים, ובמיוחד על פזי.
פזי שלי. שהייתה שלי.
היא הייתה יכולה להמשיך להיות שלי.
אבל אני הרסתי הכל.
בדיוק טולי ביקשו מימנה לקלח אותם, גיחכתי.
היא פשוט מושלמת להיות אמא.
היא האימה אותם לכיוון המקלחת.
״נראלי גם אני אתקלח״ היא אמרה לטוף ושלי כאשר הם יצאו.
״אין לך בגדים,״ שלי חייכה לרגע.
״אז תצטרכי לקחת מנדי,״ טום אמר בקול
מגרה.
אין, אני פשוט חולה על הילד הזה.
״טום, אתה מת !״ היא קראה לעברו בצחוק. הוא צחק ורץ לעבר החדר שלו.
ואחריו שלי.
״אממ..״ היא מלמלה.
תגובות (7)
תאומיייייי תמשיכיייייייייייייייייייייי
שלום,
טוב. אז אני אלין. אני מניחה שראית את התגובה שלי בפרקים הראשונים. סליחה שדיי נטשתי.
אני מקווה שאת לא עובדת בשיטת "קרא ושתוק" אבל אני בכל זאת אשאל- אוכל להעביר ביקורת קלה על הסיפור שלך? (בפעם המי יודע כמה).
אני מודעת לזה שכתבת ביחד עם לוב עד פרק 40 נדמה לי והכל כבר מוכן אבל בכל זאת- יש פה מקום לשיפור.
אוהבת ושבוע טוב;-)
אחמ יחס אחמ
הביקורת שלי כבר מוכנה. אני רק רוצה לדעת מראש שלא תעלבו ממנה.
(כמעט דף וורד שלם על כתב 11 זה ארוך… השקעתי><)
אממ… אין לי בעיה. אני אשמח לשפר פה ושם
אני שמחה :)
הביקורת הבאה תגיע עבורכן (לוב ו-אי אמ אין לוב-משתמש חדש). אני מניחה שאתן כתבתן את הסיפור. אני טועה? ואני מצטערת במידה ותעלבו. שנתחיל?
1. מחלת אנטרים. יש את זה באתר לכל כך הרבה…. מתי כולם יבינו (ספציפית אליכן עכשיו) שיורדים אנטרים כאשר הדמות מדברת/עוברת לזמן אחר במקום אחר בסיפור. על כל פסיק קטן- יש לחיצת אנטר נוספת, זה ממש לא נכון. למרות שזה גם לא ממש קריטי, אפשר לסדר את זה דיי מהר. רק שתדעו שהערתי את זה פה לכותבים טובים ממני.
2. משהו חסר לי…. ממש חסר… שאין פה כמעט והוא *כל כך* חשוב… אה כן! תיאורים!
או שהם משחקים מחבואים בסיפור ואני צריכה להתאמץ על מנת לקראות אותם כי הם נדירים במיוחד או שהם פשוט לא נמצאים. אני ילך על המחבואים.
הכוונה שלי היא שיש לכן (אתן שתיים נכון?) הבעיה מתחילה בכמות (הפיצפונת) שהם מהווים בפרק אחד. אני אקח על עצמי מטלה והעתיק לי קטע מהסיפור שלי (רק כי אין לי כוח לכתוב יותר). שימי לב לתארים ולמחשבות שהצגתי כאן:
"מה?" אני מגלגלת עיניים בעצבנות, אני מכירה אותם מספיק כדי לדעת שבכל פעם בארוחות ערב מספרים לי דבר חדש. יש את השתיקה בתחילה ולאחר מכן הם פשוט הורסים לי את אותו השבוע. וזה מתחיל לקרות ממש עכשיו.
"יש משהו שאת צריכה לדעת." אמא ממשיכה ומניחה את מרפקיי ידיה על השולחן בתקווה למצוא את התנוחה הנוחה ביותר. תמיד היא אומרת שאני לא יעשה זאת מתוך נימוס, אבל כך היא עושה כאשר היא מתוחה או עצבנית. אני אלך על מתוחה. כנראה שאין לי ממש מושג איך אגיב לדבר שהיא הולכת לספר.
"אל תגידי לי… זה משהו רע." אני נאנחת לרגע ואוכלת פנה נוסף מתוך הצלחת.
"זה לא רע- זה פשוט לא טוב." אבא נדחף בין יצירת העין שלי ושל אמי. לעתים נדמה לי שבמקום המשקפיים בעלות המסגרת השחורה של פניו קיימות משקפיים בעלות עדשות וורודות. אני לעולם לא אבין את האופטימיות שלו. מה ההבדל בין לא טוב לרע? ממש חיובי. אני שונאת את זה.
~~
שמת לב איך בארבעה משפטי דיבור דחסתי את המחשבות? את התארים? (אני מודה שפה יש פחות אבל נניח) את הקטעים שדמות נזכרת בהם? זה ממש חסר לי פה. ממש חסר.
3. אתן צריכות להאריך. התיאורים יעשו עבורכן את העבודה. ככל שתתארו יותר- ארוך יותר. ככה זה עובד. אתן צריכות להגיע ל-7 דקות מינימום לפרק. כשכאן זה ארבע דקות.
4. בשורה 21, הבחנתי בסמיילי. מה שלא בא בכלל במקום. אני חשבתי שהסמיילים כבר נכחדו מסיפורים. אם אתן רוצות לתאר רגשות אז תתארו במילים- ממש לא בסמיילי.
5. כנסו לסיפור שלי, מבחינתי אל תגיבו, תקראו איזה פרק אחד או שתיים גם ללא הבנת העלילה ותפנימו קצת יותר על כתיבה. (לא בקטע של העלבה, ממש לא!). אני כותבת גם דיי צולע בהתחשב בעובדה שאני התחלתי לכתוב באופן נורמטיבי (לא יותר מזה) רק לפני חודשיים ורק לפני חודש להתחיל להעיר בביקורות ארוכות (כמו זו). אני יכולה להמליץ לכן על הסיפורים של יובל (עוד אחת) או של שנהב. (Ed Sheeran / half a heart).
~~~~~~~
אני קטנונית, ביקורתית ולרוב גם לא ממש נחמדה- רק שתדעו. אני מתנצלת (באמת) אם פגעתי. מטרותיי בביקורות לסיפורים הן בסך הכל לטובת הכותב ובאות ממקום אכפתי לחלוטין. אתן מוזמנות לפנות אליי במייל בצור קשר שבפרופיל שלי.
אוהבת ושבוע נפלא ♥♥♥♥
שיחזרו אמןןן
תמשיכיייייייייי