סיפור חדש, פרק ראשון אשמח לתגובות! עדיין אין שם.

בית ספר למחוננים, אף פעם לא אהבתי את זה, זה נשמע פלצני כזה. בית ספר למחוננים.
כשהציעו לי לעבור ללמוד השנה בבית ספר למחוננים בלונדון מיד סירבתי, זאת אומרת ניסיתי לסרב. כשההורים שלי שמעו את ההצעה הם באמת האירו מאושר.
מפה לשם, אחרי מסע שיכנועים ארוכים מצד ההורים שלי יצא שהשנה אני מתחילה את שנת הלימודים האחד עשרה שלי באיזה בית ספר לונדוני פלצני.
אני בהחלט הייתי מעדיפה להישאר עכשיו בברוקלין ולהעביר את היום הראשון בבית הספר שלי, עם החברים שלי ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה אני באמת מעדיפה להישאר עם המורים, שלי.
״נו ונציה את תברחי לי את המים החמים!״ קתרינה צעקה, דופקת על דלת המקלחת בחוזקה. לבשתי את מדי בתי הספר שנראו כל כך מגוחכים עלי. המגבת עטפה את שיערי הרטוב ויצאתי מהמקלחת, מוציאה לשון לקתרינה ורצה בקלילות לכיוון המטבח.
ארגזים שעוד לא פירקנו מהמעבר ללונדון הפריעו לי לפתוח את המקרר שבכל מקרה היה כמעט ריק.
״אמא ואבא הלכו, הם אמרו שתקחי אותי לבית ספר.״ קתרינה נעמדה מולי בבגדי בית הספר שלה, שדרך אגב נראו הרבה יותר יפה משלי. היא עדיין נעלה את נעלי הבית הפרוותיות שלה, היא טוענת שאלה נעלי בית בצורת כלב אבל אני עדיין בטוחה שאלה נעלי הית בצורת ממוטה.
היא הניחה אתה תיק הקטן, הוורוד והמחריד בצורה זוועתית שלה על שולחן האוכל הגבוה, ״שוקולד.״ היא הצהירה.
״שוקולד?״ חזרתי אחריה.
״שוקולד.״ היא אמרה, מאשרת את דברייה.
נאנחתי, ״אין לכם קפטריה או משהו?״
היא עיוותה את פרצופה הקטן, ״זה היום הראשון שלי בבית ספר הזה, אז, לא יודעת.״
שתקתי. לגמרי שכחתי שזה גם היום הראשון שלה בכיתה ב.
הכנתי לה פרוסה עם שוקולד ולי לא הכנתי כלום. אני רוצה להאמין שיש אצל הבית ספר שלי קפיטריה, אז פשוט דחפתי כמה שטרות אל תוך כיסי הג׳ינס הצמוד שלי.
בזמן שקתרינה רצה להחליף נעליים אני פיזרתי את שיערי שנראה טוב באופן מפתיע. לשיער שלי ולי יש מערכת יחסים מורכבת, הוא חום וגלי, אבל לא גלי טוב, גלי רע. הוא עושה מה שבא לו ובדרך כלל הוא מחליט להיראות כאילו התחשמלתי. נחמד.
לעומתי, לקתרינה יש מזל. שיערה הג׳ינג׳י חלק וארוך, מעורר בי קנאה. אבל אמא תמיד אומרת שזה לא יפה לקנא באחות קטנה, אז אני שותקת.
למזלי, ולמזל קתרינה בתי הספר שלנו צמודים זה לזה וצמודים לבית שלנו. שתי דקות הליכה, זה הכל! זה בהחלט עדיף מרבע שעה הליכה כמו שהיה לנו בברוקלין, וזה בהחלט נותן לי להיות אסירת תודה על כך שאין לי הרבה זמן לשמוע את סיפורי לילה הפיה של קתרינה.
״בהצלחה.״ נתתי מכה קטנה על ראשה של קתרינה, שנייה לפני שנעלמה בדילוגים אל תוך בניין. בית הספר שלה. הוא היה צבעוני, מחריד. בצעדים מהירים התקדמתי לכיוון בית הספר שלי. הוא היה נראה שונה ממה שציפיתי, קירות החוץ של הבניין היו צבועים בצבע קרם, דשא ירוק הקיף אותו, זה יפה אני לא אשקר.
נכנסתי לבניין, עיני סורקות את המקום. הוא היה גדול, בעל ארבע או חמש קומות.
הרצפה. כמו הקירות כאן הייתה חלקה בצבע קרם שמנת. הלכתי בין הדלתות מחפשת את כיתת י״א 6. הידקתי את האחיזה בתיקי השחור.
׳כיתות י״א׳ השלט הראה חץ לקומה השנייה, שלהפתעתי הייתה צבועה כולה בצבע תכלת בהיר. התקדמתי בכיוון המסדרון הארוך, שלל תמונות עיטרו את הקירות המשעממות.
״י״א שש.״ מלמלתי לעצמי. עמדתי מול הדלת הכסופה, עוברת שוב עם ידיי על שיערי.
פתחתי את הדלת, הכיתה כבר למדה מה שאומר שאיחרתי, ליום הראשון. כל מבטיהם של התלמידים הופנו אליי, ״כן?״ גברת מבוגרת שגילה, אני משערת, עומד בסביבות שישים ותשע, שבעים. היא הניחה את משקפייה העגולות על שולחנה הקטן והתקדמה לכיווני, ״כן?״ היא חזרה על עצמה. מסדרת את שמלתה הפרחונית.
״אני אה, ונציה, ונציה ולנטין.״ גמגמתי וכמה צחקוקים נשמעו מהכיתה.
״שבי.״ היא ציוותה וחזרה לשולחנה. חוזרת לדבר על נושא מסויים.
כיתת מחוננים? הנה זה מתחיל.