סודות עבר וסודות הווה – פרק ראשון

❊ פרק ראשון ❊

"ולחשוב שהכל התחיל כל כך טוב," ברי אמרה מתנשפת בזמן הריצה. "אני סוף-סוף למדתי על עבר במשפחה שלי וכמעט ומצאתי את ההורים שלי, ועכשיו – ". ברי נתקלה באבן בולטת במדרכה ונפלה קדימה, מה שקטע את דיבורה. אך למרבה המזל ידיה עצרו את הנפילה בחלקה.
"את בסדר?" דניאל עצר ושאל.
ברי התעלמה ממנו, "ועכשיו אני רצה כמו משוגעת, בורחת מאנשים שאני אפילו לא מכירה".
"וגם לא רוצה להכיר" דניאל השלים אותה, עזר לה לקום והם המשיכו לרוץ.
"ולחשוב שאתה אשם בכל!" היא אמרה ועקפה אותו.
"אני?!" דניאל שאל, מופתע ונעצר במקומו מתחת לאור מנורת רחוב.
"כן אתה!" ברי נעצרה בצללים. "אם לא היית מכירה אותך שום דבר לא היה קורה!", היא צעקה והתקדמה שני צעדים לעברו.
"אם לא היית מכירה אותי?" דניאל שאל – מופתע לגמרי – וברי הנהנה. "סליחה גברתי הנעלה." הוא אמר בלעג, "אבל אם יורשה לי להזכיר לך, את זאת שבאת אליי. אני ילד לוזר בבית ספר שלא בשבילי ואת באת אליי ושאלת אם אני יכול לעזור לך במשהו קטן, ועזרתי".
"אנחנו צריכים להמשיך לרוץ. אכפת לך לדבר בזמן שנרוץ?" ברי אמרה והתחילה לרוץ בלי לחכות לתשובתו של דניאל.
"שיט" הוא אמר לעצמו והתחיל לרוץ אחרי ברי. "אני אסיים את זה אחר כך" הוא אמר ועקף אותה.
"אם אתה רץ כל כך מהר, למה אתה לא בנבחרת הריצה?" ברי שאלה.
"למה? למה, את שואלת?" דניאל הסתכל קדימה.
"כן" ברי השיבה והסתכלה גם היא קדימה.
"אני שונא ספורט, לא לאכול כלום ולשמור על כושר תמידי." דניאל ענה על שאלתה של ברי.
"אתה – " ברי החלה לומר ואור בוהק לבן עצר אותה ומשך את תשומת ליבם של השניים שנעצרו מתחת לצמרת עץ של אחד מהאנשים שגרים בשכונה.
"אני שונא את העולם שלך" דניאל אמר, עדיין בוהה באור הלבן.
"באמת?! גם אני" ברי אמרה מביטה באור. היא מצמצה עם עיניה חזק והסיטה את מבטה הצידה, שם שנייה אחר כך היא ראתה רק שחור.
❊
"אז, תראו מי פה." קול גברי חזק מילא את החדר. "הם אלו לא הנער והנערה שעשו לי את כל הצרות בזמן האחרון?".
"אכן אלו הם, אדוני." קול גברי נוסף נשמע מאחת הפינות בחדר.
"זו הייתה שאלה רטורית, חייל. ולא אמרתי לך לצאת מפה?" הקול ראשון אמר ולאחר כדקה נשמעה טריקה חלושה של דלת.
"אתה ממש יודע להרוס לאנשים את החיים, אה?" ברי אמרה בעיניים עצומות, מנורות לבנות כוונו לעיניה.
"כן זה תפקידי, ברי." הקול הגברי והחזק אמר.
"את מכירה אותו?" דניאל דיבר לראשונה.
"אתה ער?" ברי שאלה. מופתעת.
"כן," דניאל השיב, "למה? חשבת שאני מת?".
"אממ," ברי חששה. "לא. אבל…"
"אבל מה?" דניאל דרש לדעת.
אך ברי לא ענתה. "כן אני מכירה אותו," היא אמרה במקום זאת. "זה דוד שלי. הוא האיש שגידל אותי מאז שההורים שלי נעלמו." ברי סיפרה והאור הלבן נכבה לפתע.
❊
ברי פתחה את עיניה והופתעה לגלות שהיא בחדר העבודה של דודה, ראשה שכב על ידיה שנשענו על השולחן, היא ישבה בכיסאו של דודה.
ישנתי? היא שאלה את עצמה במחשבותיה.
"דניאל? איפה אתה?" היא שאלה אולי הוא יודע איך הגיעה לפה.
כל מה שהיא זכרה זה שהלכה להיפגש עם דניאל – שגילה משהו חדש על עבר משפחתה – וכשמצאה אותו הם היו צריכים לברוח. אחר כך הם רצו. היה אור בוהק. היא דיברה עם דודה ודניאל נשמע איפשהו סביבה הקרובה אליה.
ברי לא ידעה מה קרה, אך היא ידעה שהיא חייבת לצאת מהבית. אך היא צריכה משהו שאיתו היא יכולה להגן על עצמה.
היא יצאה מחדר העבודה ופנתה אל חדרה. היא נכנסה אל חדרה וסגרה את התריסים ואת הדלת. ברי הוציאה את המגירה של הארון שלה, הושיטה את ידה פנימה והוציאה משם מפתח. היא הרימה את השטיח שלה ושלוש חתיכות פרקט. ושם הופיע חור של מנעול. היא הכניסה את המפתח אל חור המנעול וסובבה שני סיבובים. נשמע קליק קלוש וברי הרימה את המכסה. בפנים היו כמה סכינים ופגיונות, כמה שטרות שני דרכונים ועוד קופסת מתכת נעולה. היא הוציאה סכין אחד ושמה אותו בתוך המגף שלה כמו שלמדה בחודשים האחרונים. ברי סגרה ונעלה את הקופסה שהייתה מתחת לפרקט, החזירה את הפרקט והשטיח למקום, החזירה את המפתח למקום ואחריו את המגירה. לאחר שהחליפה חולצה ופתחה את התריסים, ברי יצאה מחדרה, הלכה במסדרונות ויצאה מבית.
היא לא ידעה בדיוק מה הייתה השעה, אך היא ידעה שכל מה שעשתה מהרגע בו יצאה מחדר העבודה של דודה ועד הרגע שבו יצאה מהבית עברו חמש דקות ושלושים ושבע שניות. והיא גם ידעה שהיא עבדה קשה בשביל התוצאה הזו.
למרות שהתוצאה של הנטרול של אדם הייתה קצרה יותר, שלוש דקות וארבעים ואחת שניות.