מסובך – פרק שני

לפני זה, רציתי לומר שהפרק קצת מספר על הבית ממנו הגיע, מידע שתצטרכו לסיפור.

״הכל בסדר?״ יצא דור החוצה ואחריו מאיה.
״אני חושב שהשניצל לא עשה לי טוב״ אמרתי תופס בבטני, מנסה להרחזיק את כל הבחילה שרוצה לצאת החוצה.
״אני מתקדם לשכבה, נדבר״ אמרתי ועזבתי את הקפיטריה. בדרך לכיתה ראיתי שמתחילים כבר לעשות חזרות למופע הכשרונות, והמון ילדים עומדים בתור מחוץ למזכירות כדי להירשם. אולי אני ירשום גם את עצמי? התקרבתי אל הדוכן אבל הבטן שלי לא נתנה לי לעשות צעד נוסף לשם ובלא ברירה רצתי מהר לשירותים שבמזכירות. מקיא את הנשמה שלי בגלל השניצל המקולקל הזה. אם אבא שלי היה עורך דין הייתי תובע אותם. אם בכלל היה לי אבא. הרמתי את הפנים שלי מהאסלה וניגשתי לכיור, שטפתי את פי כמה פעמים רצופות. הטעם עדין מגעיל.
״לוריה?״ ניגשתי אל המנקה.
״כן?״ שאלה בעודה מרימה את שקית נייר הטואלט על השיש שבחדר המנקות.
״יש לך בפוקס אחת ממברשות השיניים והמשחות השיניים שחילקו לפני שבוע השנניות?״ שאלתי אותה בשיא התקווה שכן.
״אני אבדוק״ אמרה והתקדמה אל עבר הארון, מושיטה לי מברשת ומשחת שיניים.
״תודה רבה!״ הודתי לה ורצתי חזרה לכיור השירותים לצחצח שיניים.

״איך היה בבית הספר?״ שאלה אמא בעודה מקפלת כביסה בסלון.
״בסדר״ נתתי לה את התשובה הרגילה ונכנסתי לחדר, נועל את הדלת כמו תמיד ומדליק טלוויזיה כדי שלא יהיה שקט. פתחתי את המגירה שבארון שלי, שדרך אגב לא יזיק אם אני יעביר בו מטלית או שניים, או שלוש.. עזבו, צריך חתיכת ספונג׳ה בשביל הארון שלי.
הוצאתי את הדפים הריקים והתיישבתי על השולחן בשידה. וכלום. אני איבדתי את המוזה שלי. אני לא מבין, על מה כבר אפשר לכתוב? כל ראפר גדול כותב על החיים החרא שחווה. אבל אני לא התחיל לשפוך את סיפור חיי מול בית הספר, אז האופציה הזאת ירדה מהפרק. אז חשבתי על אופציה שנייה שזה סיפור אהבה, אבל כמובן שאין לי אחד כזה. אולי על מישהו מיוחד בשבילי? גם אין. אולי בעצם אני-
״עומר!״ צעקתה של ליאל אחותי הקטנה הוציאה אותי מהריק ששאיתי בו, פתחתי את דלת החדר שלי במהירות ורצתי לסלון.
״אמא מה את עושה?!״ צעקתי עליה ברגע שראיתי אותה מרימה יד על ליאל.
״עזבי אותה!״ אמא שלי יצאה לא מזמן מטיפול, יש לה בעיה מוחית. שהייתה קטנה היא עשתה תאונה עם הסבתא ובדוד שלי, היא ניפגעה אבל זה לא השפיע כי טיפלו בזה. לפני חצי שנה היא עשתה תאונה בדרך הביתה. אבל היא לא הלכה לטיפול. אנחנו בחובות, היא אמרה שהכל בסדר אבל, הראש נפגע. אה ואבא שלי נפטר בתאונה הזאת. אבל זה לא ממש עניין אותי.
״אמא, תורידי את היד!״ הוראתי לה. אני כבר לא עומד בזה.
״היא משחקת לי בדובי!״ אמרה בכעס ילדותי. העיניים הפתוחות שלה הלחיצו אותי מעט. בא לי לבכות.
-״זה לא שלך אמא!״ התקרבתי אליה. היא הפכפכה. פעם איתנו ופעם לא ממש.
״אמא, בואי תשבי על הספה״ אמרתי ומשכתי בידה לכיוון הספה.
״עומר?״ ליאל צצה מאחורי הספה השנייה ורצה אלי, החמודה הקטנה הזאת.
״אני רוצה להיות איתך היום״ אמרה וחיבקה את רגלי הימנית. היא קטנה, בת חמש.
״אוקי ליאל, תגידי, ראית את אור?״ התכופפתי להיות בגובה שלה. אור זה אחי בן השולש עשרה.
״כן, הוא עם דנה״ אמרה והצביעה לכיוון החלון. זה אומר שהם שוב משחקים כדורגל בבוץ.
״עומר?״ שאלה אימי ומיד קמתי על רגלי.
״אמא?״ שאלתי לבדוק אם היא חזרה לעצמה.
״כואב לי הראש״ אמרה והחזיקה את ידה על המצח. ״אני הלך לנוח״ קמה לחדרה. ליאל הביטה באמא וישר רצה לכיוון הדלת של הבית, בורחת מימנה?
״ליאל?״ שאלה אמא שלי והתקדמה אליה ״למה את בורחת מימני?״ שאלה אותה והתכופפה לגובה הנמוך. ליאל מעדה מעט אחורה אל הדלת ולא יכולתי שלא לשים לב לדמעות של אמא שלי ״ליאלוש? זאת אני אמא״ אמרה אימי בבכי מריר.
״זאת אמא, אל תפחדי מימני״ פרצה בבכי מול ליאל, ישר התקרבתי לליאל וחיבקתי אותה.
״גם אתה? אתם שונאים אותי? הילדים שלי שונאים אותי?״ שאלה במבט מעורר רחמים. רציתי למות, מצד אחד לראות את אצא שלי בוכה, מצד שני להבין שלליאל יש טראומה מהאישה שמגדלת אותה. אמא שלי קמה עם מעט דמעות ונכנסה לחדרה. איזה חרא.
״ליאל, הכל בסדר, צאי לשחק עם אור״ אמרתי לה בניסיון להודד אותה בגלל המבט העצוב והמפוחד בעינייה.
ליאל יצאה החוצה ואני חזרתי לחדר. אני חושב שיש לי מוזה, אבל אמרתי את זה פעם ואני אגיד את זה שוב, לא שופכים סיפור חיים לפני בית הספר. עזבתי את כל הדפים וקמתי לפתוח את החלון. חרא. לדווח על אמא שלי? להגיד שהיא לא מורשת לגדל אותנו? אני פוחד שילחו אותנו לבית יתומים, או במקרה שלי. פנימייה. אבל אני עוד יותר פוחד שאמא שלי תפגע בנו או בה בסופו של דבר.