"למה" (או "סיפור על תא וידוי")
ירולשים תובב"א מאי 1991.
השרב מתמשך, היום חג השבועות בא עלינו לטובה. תושבי העיר מטיילים ברחובות, כיפות לבנות לראשיהם, בדרכם לעוד שיעור תורה. אני ואשיל מצאנו מפלט בבר שנפתח לא מזמן, נכנסים לשם בעד דלת זכוכית רחבה. הברמנית נראית קצת מופתעת לראות אותנו. שני אנשים לבושים בהידור הם כנראה לא הקהל הרגיל בשעות כאלה.
"תפריט בבקשה" אני פונה לברמנית בחיוך רפה. היא מסתכלת אלי בעיניים יפות ומכריזה אלי -"ווינשטפן!", כמובן שלא נותרו לי יותר מידי ברירות. "מי עושה דברים כאלה" אני חושב לעצמי. מקצב אלקטרוני עדין ופסנתר מהדהדים בחדר, מרעידים קלות את קירות הזכוכית הדקים. אני מוריק אל קירבי את המשקה הצונן, חם לי.
השיכר עושה את שלו, הראש שלי מסתובב בעדינות עם המוזיקה המגניבה. "תעשן ?" מציע לי אשיל ונותן לי סיגריה עקומה שגלגל עכשיו במשך חצי שעה לפחות. יש לי קופסת מרלבורו אדום עם סיגריה אחת. אני לוקח מאשיל את הסיגריה ומדליק עם מצית ביק ירוקה. "אש מאש" אומר אשיל וצוחק. אני נהנה מהעשן הכחול שמסתלסל בצורות משונות מעלה אל התקרה הגבוהה. מנסה למשוך כמה שיותר עשן לפני שיגמר הטבק.
הדלת נפתחת, "אשיל, קבל את זאתי שנכנסה עכשיו". דמות נאה מתיישבת באלגנטיות ארוכת גפיים מולנו על הבר העגול. הברמנית מגישה לה גינס בלי לשאול מה היא רוצה. "היא לקוחה קבועה" אשיל קובע. היא מדברת עם הברמנית. אני ואשיל לא מדברים, אשיל פותר משוואות על מפית לבנה עם לוגו של הבר. "באיזה שפה היא מדברת?" אשיל שואל אותי. אני מנסה להאזין בתשומת לב מוגברת. "אני לא בטוח" אני עונה. נראה שהיא מדברת בליל משונה של עברית ואנגלית. בהתחלה חשבתי שהיא מדברת משפט בכל שפה לסירוגין, אחר כך זה פשוט נשמע כאילו היא דוברת עברית ואנגלית במקביל. "נשבע שהיא מדברת אנגלית ועברית במקביל" אני אומר. גם אשיל שם לב, "משהו דפוק" הוא עונה.
החלטנו שאני אגש אליה. אני קם, חזי זקוף. פוסע לאיטי לצד השני, כאילו החלטתי להתמתח או משהו. "מה קורה?" אני מנסה להפטיר במגניבות תוך כדי שאני מתיישב לצידה. היא מסתכלת עלי במבט משועמם, יפה להפליא. אני חושב כמה מעט בחורות יפות באמת יש בעולם, לכן דוגמנות זה מקצוע נחשק, למרות שהוא רדוד, אנשים אוהבים דברים נדירים. "מה את אומרת על המלחמה בעירק?" אני שואל אותה בקול הרגוע ביותר שלי. "לאדם מת אין שום הבדל קטנטן מזוין מי מנצח במלחמה" היא צוחקת בקול. "מלכוד 22?" אני שואל. היא מסתכל עלי מופתעת, הצלחתי להרשים אותה כשזהיתי את המשפט הלא קשור הזה. אני משכנע אותה לצאת איתי לטיול. אני נפרד מאשיל לשלום ויוצא איתה לרחוב.
משב רוח דק מפלח את עמוד האויר הרותח. אנחנו מתחילים לצעוד ביחד כלפי העיר העתיקה, כאילו תאמנו את סוף הסיפור. היא מדברת על איזה משהו באנגלית, אני לא מקשיב, עונה לה כן ולא לסירוגין. משום מה הרגליים שלי לוקחות אותי לכנסיית הקבר. אני מרצה לה על גבעת הגוגולתא ועל פונטיוס פילטוס. חושב על אפקט הפרפר של הולדת אותו האיש. במדרגות אנחנו מחובקים. הידיים שלי מגששות אחר שביל על פרופיל האגן שלה, איפה שהעצם, נקודה נעימה. "בוא" היא מובילה אותי דרך האולם הריק של הכנסייה המוארת בעזרת נרות שעווה אל תוך תא וידוי. בדרך דיוקן ענק של ישו קורץ אלי מגבוה. חשוך בתא, אני מרגיש את נשימותיה הרדודות צמודות אלי. אני מכניס את היד מתחת לכתפיית הגופיה שלה ומפלס דרך בשדה שכמותיה העדינות. שפתינו נפגשות בעלטה ואז אני נסוג מעט. "אני חייב לעוף" אני מוצא את עצמי אומר לה תוך שאני פותח את דלת עץ האלון של תא הוידוי. אני יוצא, משאיר אותה שם ולא מסתכל אחורה, מתחיל לצעוד בדרך המוכרת הביתה.
תגובות (0)