כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 3

•אביב•
״וואו, חשבתי שהיום הזה עוד יימשך לנצח.״ אמרה נועה בזמן ששלושתינו יצאנו מהכיתה בסוף יום הלימודים.
״כן, גם אני.״ אמר ליאב בהזדהות.
״ממש,״ גיחכתי, ליאב הביט בי בשאלה. ״ישנת חצי מהיום.״ צחקתי וגם נועה הצטרפה.
״אני לא ישנתי.״ הוא התגונן. ״רק נימנמתי.״ הוא אמר במשיכת כתף.
״ברור,״ נועה גיחכה.
״באמת!״ הוא התגונן.
״כן, ברור.״ גיחכתי. ״טוב, הייתי שמחה לעמוד ולהתווכח על זה במשך שעות,״ אמרתי בציניות ונועה וליאב הביטו בי בשאלה. ״אבל, להזכירכם יש לנו מבחן בהיסטוריה מחר.״ הזכרתי.
״כן. טוב, אני חייבת ללכת.״ אמרה נועה ויצאה מבית הספר בריצה.
האמת, אף פעם לא ממש הבנתי את נועה, תמיד כשיש מבחן היא מעדיפה ללמוד לבד מאשר ללמוד איתנו.
״טוב, אז כנראה שנשארנו רק שנינו.״ אמר ליאב בחיוך, החזרתי לו חיוך. ״שנלך?״ הוא שאל.
״כן, אבל לפני זה צריך לעבור בבית שלי.״ הזכרתי.
״בסדר,״ הוא נאנח.
–
״טוב, חמש דקות את מביאה את המחברות ועפים ללמוד.״ הוא אמר כשעמדנו מול הדלת של הבית שלי.
״ווהו, ליאבי מאמי, הכל בסדר?״ שאלתי בחשדנות, הוא הביט בי בשאלה. ״ממתי לימודים כל כך מעניינים אותך?״ שאלתי בחשדנות.
״סתם, פשוט אבא שלי, הוא…״ הוא אמר.
״הבנתי.״ אמרתי בהבנה והנהנתי בראשי.
פתחתי את הדלת ונכנסנו, מהבית התפזר ריח טוב של בישולים, יכולתי לנחש שאימא בבית.
״אביבי, כפרה זאת את?״ קולה של אימא בקע מהמטבח.
״כן!״ צעקתי.
״חמש דקות והיית פה.״ ליאב אחז בידי.
״תירגע, לחץ.״ צחקתי ועליתי בריצה לחדר שלי.
–
״איפה שמתי את המחברת…״ מלמלתי בזמן שחיפשתי את המחברת שלי בתוך ערימת הספרים שהייתה מונחת על השידה שלי.
״הינה!״ מלמלתי בהתלהבות כשמצאתי את המחברת.
הכנסתי את המחברת לתוך התיק, והוצאתי את מה שלא צריך, החלפתי לנעליים יותר נוחות ויצאתי מהחדר.
״זהו, אפשר ללכת.״ אמרתי לליאב, אבל ליאב לא היה בסלון.
״וואו, איך אני מת על האוכל שלך.״ שמעתי קולות שבקעו מכיוון המטבח.
״ליאב,״ מלמלתי כשראיתי את ליאב יושב במטבח ומתענג על הבישולים של אימא.
״את חייבת לטעום את זה, זה ממש טעים.״ אמר ליאב והכניס עוד כף אורז לפיו.
״אוייש ליאב,״ נאנחתי ונענעתי את ראשי מצד לצד.
״אביבי, שבי אני אשים לך לאכול.״ אמרה אימא.
לא התנגדתי, אני אף פעם לא אומרת לא לאוכל של אימא, התיישבתי ליד ליאב ואימא הגישה לי את הצלחת.
״אביבוש, את יודעת במקרה איפה אליאור ואביתר?״ שאלה אימא.
״לפי מה שידוע לי, לאביתר יש עוד שלוש שעות. ולאליאור יש עוד שעתיים.״ עניתי והכנסתי כפית של אורז לפי. 
״רחל, את הבשלנית מספר אחת בארץ!״ אמר ליאב, ואימא צחקה.
״אתם רוצים עוד?״ שאלה אימא.
״האמת שאני דיי מלאה.״ עניתי וקמתי ממקומי. ״וגם אנחנו צריכים ללכת לליאב, ללמוד.״ הסברתי.
״דווקא נראה לי שנישאר פה,״ אמר ליאב ואני הבטתי בו בהרמת גבה. ״הרי בכל מקרה החומר אצלך.״ הוא ענה, הבטתי בו ונאנחתי.
״טוב, אני בסלון בינתיים.״ אמרתי ויצאתי מהמטבח והתיישבתי בסלון והדלקתי טלוויזיה.
״אויש, אליאור.״ נאנחתי כאשר הדלקתי את הטלוויזיה והיא הייתה פתוחה על הויאודי על בובספוג.
״למה לא בעצם?״ מלמלתי וצפיתי בבובספוג. אין כמו בובספוג!

•אביתר•
יום הלימודים הסתיים. שיחררו אותנו יותר מוקדם היום.
״מעכשיו ביולוגיה זה השיעור האהוב עליי,״ אמרתי בזמן שדור ואני יצאנו מבית הספר.
״אתה בא למגרש?״ שאל דור.
״אני מרותק,״ נאנחתי.
״טוב, אז תהנה בריתוק, אני מניח.״ דור חייך חיוך מעודד.
לאחר מכן כל אחד התפצל לדרך שלו.
כל הדרך הייתי מרוכז בכדורגל, בעטתי אותו מצד לצד במדרכה.
מבטי היה מוסט לכיוון הכדורגל כל הזמן, כך שלא שמתי לב לאן אני הולך.
לפתע הרגשתי שהתנגשתי במשהו, או יותר נכון במישהו.
״אולי תסתכל לאן אתה הולך.״ נשמע קול של בחורה, הרמתי את ראשי אליה. היא הייתה נראית עצבנית במיוחד. לרגע טבעתי בתוך עיניה הכחולות, התחלתי לבחון אותה מכף רגל ועד ראש, היא הייתה לבושה בשורט עם קרעים וחולצת בטן משובצת, היא הייתה ממש יפה.
״הלו!״ היא נפנפה עם ידיה מול עיניי. ״פעם הבאה תסתכל לאן שאתה הולך.״ היא אמרה בעצבים.
״ס… סליחה. אני…״ גמגמתי.
״בנים, מה ציפיתי, כל מה שבראש שלכם זה כדורגל,״ היא אמרה בזלזול כשהצביעה על הכדור.
״למעשה, זה לא ממש נכון. יש גם בנות שמשחקות כדורגל, אחותי הקטנה היא…״ ניסיתי לחייך.
״ממש מעניינת אותי אחותך,״ היא מלמלה בזלזול והתנגשה בכתף שלי וחלפה על פניי.
״יואו, מה הקטע של הבחורה הזאת?״ מלמלתי בעצבים, והסתובבה אחורנית, אותה בחורה כבר נעלמה מזווית העין שלי. קפאתי במקומי במשך כמה דקות, מנסה להבין מה קרה פה הרגע.
״בנות, לך תבין אותן…״ מלמלתי לאחר שהתעשטתי על עצמי והמשכתי ללכת.

•אליאור•
אחרי שעתיים של צפייה בבובספוג, לידור ואני החלטנו לשחזר את הילדות המשותפת שלנו עד הסוף.
לפני שש שנים, כשהיינו בכיתה ו׳, היינו בכל יום אחרי בית הספר הולכים למגרש בפארק לשחק כדורגל.
היינו מבלים שם שעות על גבי שעות.
״אז תגיד,״ הוא התחיל לומר ולאחר מכן בעט את הכדור לשער. ״מה עם אחותך?״ הוא שאל וחיוך שובב התפרס על פניו.
״מה עם אחותי?״ שאלתי בחשדנות.
״עוד יש לה את הגשר על השיניים?״ הוא שאל בגיחוך.
כשהיינו קטנים לידור ואביב לא כל כך הסתדרו, הם היו רבים בלי הפסקה, לידור ואני היינו אוהבים לעצבן אותה, וזה גם היה הדבר הכי כיפי לעצבן את אביב.
וזה עדיין הדבר הכי כיפי.
״לא, היא הורידה אותי כבר מלפני שנתיים.״ צחקתי ובעטתי את הכדור לשער.
״זוכר איך היינו מעצבנים אותה?״ הוא שאל.
״אם אני זוכר?״ שאלתי. ״זוכר את זה כאילו זה היה אתמול.״ צחקתי. ״אני אפילו זוכר את הפעם שריססנו קצפת על העדשות של המשקפים שלה.״ צחקקתי.
״וואי כן, זה היה גדול!״ אמר לידור והחל לצחוק. ״בכל זאת, זה היה רעיון שלי.״ הוא אמר בגאווה.
״אני זוכר את הפעם שהטבענו את אביב ונופר בבריכה.״ הוא אמר וחייך חיוך עצוב.
״אתה מתגעגע אליה.״ אמרתי בעצב.
״מאוד,״ הוא אמר בעצב והביט אל השמיים.
״אי אפשר להאמין, חמש שנים…״ אמרתי בעצב.
נופר הייתה כמו אחותי הקטנה, היא הייתה כמו בת בית אצלנו, אני זוכר איך אני ולידור אהבנו להציק לה ולאביב.
היא נפטרה לפני חמש שנים, לאחר שנתיים שנאבקה במחלה הארורה. היום שבו הודיעו לנו שזה נגמר, זה היה יום עצוב לכולנו.
אני זוכר את לידור, איך הוא היה באותו יום, בחיים לא ראיתי אותו ככה, כל כך עצוב, שבור. שלא נדבר על אביב, אביב ונופר היו כמו אחיות, אני זוכר איך בהתחלה הן לא הסתדרו, הן היו רבות כל הזמן. אבל אני גם זוכר איך ברגע שהן השלימו הן הפכו להיות החברות הכי טובות.
לומר את האמת, גם אני אהבתי את נופר, היא הייתה בנאדם מדהים.
״כן, טוב מה נכנסנו עכשיו לדיכאון, יש לנו משחק לסיים.״ לידור העביר נושא.
״כן, טוב.״ אמרתי בחיוך.
רק עכשיו, אחרי חמש שנים אני מבין עד כמה החיים שלי היו משעממים בלי לידור, וכמה שאני שמח שהוא חזר.

•אביב•
״נו אביב, אולי נעשה הפסקה?״ ליאב התחנן.
״נשאר לנו רק עוד חלק אחרון.״ אמרתי בעידוד.
״זה מה שאמרת לי מלפני שעתיים.״ הוא אמר בייאוש.
״חשבתי שהמבחן הזה חשוב לך,״ אמרתי. ״חשבתי שאתה רוצה להוכיח לאבא שלך שאתה מסוגל ללמוד ברצינות,״ אמרתי והבטתי בעיניו.
״כן, אבל…״ הוא אמר בגמגום.
״שום אבל!״ קטעתי אותו. ״לומדים, לומדים עד שנגמור הכל!״ קבעתי.
״טוב,״ ליאב נאנח והחל לקרוא מהמחברת.
–
״אני לא מאמין שסיימנו ללמוד.״ אמר ליאב בחיוך לאחר שסיימנו ללמוד.
״כן,״ נאנחתי והחזרתי את הספרים והמחברות למקום.
״אביב,״ ליאב קרא בשמי, הסתובבתי אליו והבטתי בו בשאלה. ״תודה.״ הוא אמר בחיוך.
״בכיף.״ החזרתי לו חיוך, ואז שמתי לב כמה קרוב אחד לשניה שנינו עומדים. מביך.
״טוב, אני כבר אלך הביתה.״ הוא אמר לאחר שהביט בשעון הקיר אשר היה תלוי בחדר שלי.
״אני אלווה אותך,״ אמרתי וחייכתי חיוך ביישני, הוא החזיר לי חיוך.
״לא האמנתי שאני, כן אני, ליאב שטרית ילמד למבחן ועוד יידע את כל החומר.״ הוא אמר בגיחוך בזמן ששנינו ירדנו במדרגות.
״האמת, גם אני הופתעתי.״ אמרתי. ״לטובה.״ הוספתי בחיוך.
״אימא, אני הולכת ללוות את ליאב.״ אמרתי לאימא בזמן שעברנו דרך הסלון ולא התעכבתי יותר מידי.
״הו, שלום אוחתי.״ אמר אליאור בזמן שפתחתי את הדלת ונעמדנו אחד מול השנייה.
״שלום באמת.״ החזרתי לו.
״מה, לאן?״ הוא שאל כשהסתכל עליי ועל ליאב ובחן אותי.
״ללוות את ליאב.״ עניתי בחיוך והסתכלתי על ליאב, עקפתי את אליאור ויצאתי.