“כה ציפיתי ליום והגיע…”

בדרכי למפגש איתך שמעתי ברדיו את השיר שאת שמו אינני זוכרת – "כה ציפיתי ליום והגיע, אך מדוע בוכה בי הלב?". אך הלב שלי לא בכה, אולי משהו אמר לו שיבכה, אינני יודעת. הגעתי, כרגיל מקדימה במקצת, ואתה – אני כבר יודעת, מכירה אותך טוב אני, תאחר. התיישבתי נרגשת מלאת תקווה, מעניין מקום המפגש שבחרת, אך לא היה לי אכפת, שתבחר אתה. בית קפה נחמד, מלצרית חביבה הושיבה אותי, "שולחן לשניים" אמרתי, והזמנתי לי קפה, לא חיכיתי. הקפה הגיע, ואתה עדיין לא, לא מופתעת התחלתי לשתות. הנה נכנסת, אתה מחפש אותי בעינייך, מעניין אם תזהה. רזיתי מאוד, השנים היטיבו עמי סך הכל. בעיני נדלק ניצוץ חדש לא מזמן, שהיה כבוי הרבה מאוד שנים. ואתה, אתה לא השתנית בהרבה, קומתך קצת שפופה, אך עדיין אותו הלבוש החצוף במקצת, מלא בטחון ותעוזה אתה. רואים כי אינך עוסק כבר בספורט, שוב, לא מפתיע – שכן אף פעם לא היית חובב גדול. קלטת אותי לבסוף, ובאתה לקראתי, הנה עוד רגע ותתיישב. באותו הרגע חזרתי להיות אותה הנערה שהייתי, כאילו כל מה ששנאתי בעצמי אז, צף ועלה. חיוך מבויש על שפתייך ומלמול של שלום. קמתי לקראתך, נתת לי נשיקה חטופה על הלחי. לא מתאים לך – לא הביישנות ולא השלומיאליות, תמיד ידעת מה אתה רוצה. חייכתי גם אני בביישנות, והחזרתי "שלום".
כבר מאוחר קצת לצהריים, אבל בכל זאת הזמנת. מתאים לך, תמיד אהבת לאכול. תמיד קינאתי בך על הכמויות שאכלת, ונראית טוב, תמיד. שאלת "נו… אז מה איתך?" אמרתי שהכל טוב, אני נשואה פלוס שתיים, חכמות וחמודות. חייכת לתשובתי, חיוך לא שמח, ואמרת שגם אתה נשוי, לא פירטת. 'כן אני יודעת' צעקתי בלב. לאותה ההיא שהכרת אז. התחלנו לדבר, השיחה זרמה דווקא, ראיתי את הכבוד שהיה לך אליי אז, הוא נשאר, שמחתי – המבט הזה אומר שאתה מאמין לי ואני יודעת על מה אני מדברת. ואז, העליתי זיכרון, מאותם הימים, הימים שלנו. ואתה – פשוט לא זכרת! הייתי בשוק, איזה כבוד יש לך אליי, איזה?. אמרת שאתה מתנצל אבל אתה לא זוכר, וצחקת. שאלתי מה אתה לא זוכר, אמרת שאת הרוב, ובלעת את פנייך בצלחתך הגדושה. אותי זה לא הצחיק, הדמעות כמעט חנקו אותי. איך אתה לא זוכר?! את כל הרגעים שלנו, המצחיקים, שהתגלגלנו על הרצפה מרוב צחוק, תמיד הבנו את הבדיחות אחד של השני, את ההליכות שעשינו, את השיחות בימים שהעברנו יחד – איך הכל שכחת?! ניסיתי נואשות להזכיר לך. משהו? כלום כמעט. איך נפרדנו אמרת שזכור לך, להגיד נפרדנו מצחיק אותי כל פעם מחדש, שכן זוג לא היינו, חברים טובים קראת לזה, אבל מה שבאמת היה אי אפשר לקרוא לו בשם, הכל היה מבולגן ומבולבל. יופי, את זה אתה דווקא זוכר, איך בכיתי מעלבון וחרטה, ואתה – שתקת, כמו היום, עכשיו. הבנו אז יחד שזהו, חברים אנחנו כבר לא, הקשר אחים שצמח בינינו, שורשיו כבר נעקרו. איבדתי אז את כמו תאומי, על אף שאיננו דומים כלל וכלל. אני זוכרת את כל הגינונים שלך, הדברים הקטנים האלו שמעצבנים אותך, את זה שתמיד אספת את השטרות 50 הישנים – מנהג משונה, אמרת שלמקרי חירום אתה שומר, לא התאימה לך האחריות. ואתה? כלום. לא ידעתי מה לעשות, לא כך תיארתי את הפגישה המחודשת איתך.
מה ציפיתי? עברו 20 שנה כבר אמרתי לעצמי, לא עזר. זה לא הוא כבר. הוא השתנה. זה לא אותו הנער שעליו סמכתי אבל לא סמכתי, שאותו אהבתי והתאהבתי, אבל לא אהבתי, זה פשוט לא הוא. זה לא אתה. איך סמכתי עליך כלכך? ולמה לא למדתי מטעויות?
קמתי. אמרתי שהיה נעים לפגוש, לא העזתי להסתכל עליך בכלל. הנחתי על השולחן שטר 50 חדש – כמה אירוני. הישן כבר לא חוקי. ופשוט יצאתי. הלכתי ברחוב אל המכונית שלי, כבר כמעט רצה בגשם האהוב הזה, הוא הציל אותי, הוא שטף אותי, שטף אותי מהפגישה עמך. ייחלתי לשכוח. ועדיין, אותו השיר מתנגן לי בראש – "כה ציפיתי ליום והגיע, אך מדוע בוכה בי הלב? כה קצרה פגישתנו, מעלבון הפרידה הנוקב. אך מדוע בוכה בי הזעם? מחריד בארות נחמה…." – הפעם מילות השיר קלחו ממני. האם המילים האמתיות או שמא המצאתי? כנראה שהתאימו לי והמצאתי, אך לא הייתה לי תשובה. זה כבר לא משנה. כל הקצוות שקיוויתי לסגור, כל החללים הריקים שכמהתי למלא, לא רק שלא נסגרו, אלא התרוקנו אחד אחד כאילו השטן צוחק עלי. נותרתי מלאת שאלות, ללא תשובות, שכנראה לא יגיעו כבר.