מקום טוב יותר.

לפעמים נמאס. פשוט נמאס.
אני רק רוצה לצאת ולצעוק על כל העולם. לקבל את מה שמגיע לכל אחד מתחילה, ורק לי נדמה שפסחו עליי.
אנחנו בני אדם, אבל לפעמים זה נראה שאנחנו כמו חיות.
אני רק רוצה לשבת לי באיזה חור מתחת לגג ולשכוח מהכל. מכמה שעצוב, מכמה שקשה,
מכמה שנראה שלאף אחד לא אכפת. פשוט לא אכפת.
ולי נשבר. ואני כבר מתכננת את הסוף, ואז אני רואה בקצה מנהרה ארוכה מעין אור קטן וזורח, אבל, אחרי שאני קמה על הרגליים, הולכת כמה צעדים, אפילו מחייכת, מתברר שהאור הוא סתם השתקפות.
היום הבנתי כמה זה פשוט לא פייר.
ישנם יותר מידיי אנשים שיודעים רק לקבל אבל לא לתת, וישנם אנשים שלא מקבלים אבל נותנים כל כך הרבה מעצמם מתוך מעין חובה של קורבן.
וזה לא אמור להיות ככה. כי אם אני ימשיך לתת ולתת ולתת בלי סוף בלי לקבל, אני אסדק, אחנק, אטבע באשמה עצמית ובסופו של דבר אמות.
אני רק מבקשת יד, חבל, סולם שיעזור לי לצאת מהבור שאני בתוכו.
זה לא כל כך קשה, נכון?
פשוט להושיט יד למישהו. לחייך ברחוב למישהו שנראה עצוב, להחמיא לאנשים.
להודות.
זה יהפוך את העולם למקום יותר טוב.
יפחית את האלימות.
יעשה אותנו לשמחים יותר.
מסופקים יותר.
חיים יותר.
נבונים יותר.
בראים יותר.
רואים יותר.
מבינים.
מזל שיש מוסיקה.