כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 9

•אביב•
יום ראשון היום, זה בהחלט היה יום ארוך ומייגע.
״זה מדהים לא?״ שאלתי את ליאב ונועה בהתפעלות.
״מה?״ שאלה נועה.
״זה מדהים, כשהגענו בבוקר היה אור יום, ועכשיו… עכשיו חושך.״ הסברתי.
״מה מדהים בזה?״ שאל ליאב. ״זה מדכא.״ הוא הוסיף ואמר.
״אבל תודה שזה גם מדהים, מדהים איך יום שלם עובר ואנחנו תקועים בבית ספר.״ אמרתי בכנות.
״אני עדיין נשאר עם הדעה שלי. מדכא.״ הוא אמר והדגיש כל מילה.
״ואני נשארת עם הדעה שלי.״ אמרתי בהתגרות.
״יואו, אתם כאלה ילדותיים.״ אמרה נועה בגיחוך.
״ואת כזאת משעממת.״ אמר ליאב.
״היי!״ אמרה נועה בקול פגוע. ״אני לא משעממת.״ היא התגוננה.
״כן, את כן.״ ליאב ואני אמרנו ביחד.
״יואו!״ נועה רטנה. ״די עם זה כבר!״ היא אמרה בעצבים, ובתגובה ליאב ואני התפקענו מצחוק.
״אמרו לכם שאתם מתאימים?״ שאלה נועה וליאב ואני השתתקנו והבטנו בה בשאלה. ״באמת שאתם מתאימים, מי יודע אולי תהיו זוג איי פעם.״ היא צחקה.
ליאב ואני הסתכלנו אחד על השנייה בפרצוף נגעל. ״בחיים…״ מלמלתי בגועל. ״בחיים שלך שלא תגידי את זה שוב.״ אמרתי ועשיתי פרצוף נגעל.
״אתם עוד תפתיעו שניכם.״ היא חייכה חיוך שובב.
״אממ… נועה…״ מלמל ליאב באזהרה.
״בסדר, אני סותמת.״ היא צחקה וכיסתה את פיה עם ידיה.
המשכנו ללכת עוד קצת עד שדרכינו התפצלו, נועה המשיכה ללכת במורד הרחוב, וליאב ואני פנינו שמאלה.
״מצחיקה נועה עם היציאות שלה.״ אמר ליאב בגיחוך.
״כן,״ חייכתי חיוך ביישני.
״יואו, מה השעה?״ שאלתי בבהלה כאשר ליאב ואני עמדנו בכניסה לבניין ודיברנו.
״חמש וחצי.״ הוא ענה לאחר שהעיף מבט בשעון בפלאפון שלו.
״יש לי אימון ג׳ודו עוד חצי שעה!״ אמרתי בהיסטריה.
״תירגעי, לחץ.״ אמר ליאב ברוגע והניח את ידו על כתפי.
״מה להירגע, מה?״ שאלתי בהיסטריה. ״יש לי פחות מחצי שעה להתארגן!״ אמרתי בכנות.
״אז תאחרי קצת, לא יקרה כלום.״ אמר ליאב ברוגע בזמן שהיינו במעלית.
אפשר לומר שיש לא מעט תכונות שמאפיינות אותי, אבל התכונה שהכי מאפיינת אותי היא הפרפקציוניסטיות. אני חייבת שהכל יהיה מתוכנן ומאורגן מראש, ככה שאיחורים לא מתקבלים על הדעת אצלי.
המעלית עצרה על הקומה שלי, יצאתי מהמעלית בריצה. ״ביי.״ צעקתי לליאב שכבר הייתי מחוץ למעלית.
״היי אימא,״ אמרתי כשנכנסתי הביתה ועליתי לחדר שלי בריצה.
עשיתי מקלחת קצרה ולבשתי את הבגדים של הג׳ודו, אספתי את שיערי לקוקו גבוה ולבשתי מעיל.
״ביי אימא,״ אמרתי כשירדתי במדרגות ויצאתי מהבית בריצה.
למזלי המתנ״ס נמצא במרחק לא גדול מהבית שלי ותוך עשר דקות כבר הגעתי. באיחור של כמה דקות, אבל הגעתי.
״גברת נהרי, מה פשר האיחור?״ שאל נאור המדריך שלי לג׳ודו.
״אני… היה לי…״ התחלתי לומר ותוך כדי קשרתי את השרוכים בנעליים.
״טוב, תצטרפי לכל הצוות, אנחנו נדבר אחר כך.״ הוא קטע אותי.
הג׳ודו, זה האוויר לנשימה שלי. הג׳ודו זה הפריקה שלי. עוד מאז היותי ילדה קטנה הייתי באה עם אביתר ואליאור לשיעורי ג׳ודו. בעצם מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה קטנה ג׳ודו היה הספורט האהוב עליי.
בזמן כשכל הבנות הלכו לחוג מחול, אני העדפתי ג׳ודו. אני הבת היחידה בקבוצה שלי, אבל זה לא כל כך אכפת לי.

•אביתר•
מצטערת, על הנשיקה.״ היא אמרה בביישנות ופניה היו סמוקות.
״וואו …״ מלמלתי והעברתי את ידי על שפתיי, ימאמא איזו נשיקה מדהימה זו הייתה. הייתי המום ממה שקרה הרגע.
״אז מה, את מנשקת את כל מי שאת רואה ברחוב?״ שאלתי בגיחוך וחייכתי חיוך שובב.
״אני לא כזאת בדרך כלל,״ היא אמרה במבוכה.
״איך כזאת?״ שאלתי.
״אני לא אחת שמתנפלת על בחורים ברחוב ומנשקת אותם.״ היא הסבירה.
״מממ… אז אני מבין שאני מיוחד,״ חייכתי.
״לא, אני…״ היא גמגמה.
״זה דווקא מוצא חן בעיניי,״ אמרתי בכנות והיא חייכה חיוך ביישני. ״אז למה הבחור ההוא רדף אחרייך?״ שאלתי.
״אני, לא יכולה לספר.״ היא אמרה בהתנצלות. ״אני לא מכירה אותך.״ היא הסבירה.
״זו לא בעיה.״ אמרתי והיא הביטה בי בשאלה. ״אפשר להכיר.״ חייכתי.
״לא, זה מסוכן מידי.״ היא אמרה והסתובבה ללכת.
״אז לפחות תגידי לי איך קוראים לך.״ תפסתי בידה וסובבתי אותה אליי.
״מצטערת, אני לא יכולה.״ היא אמרה בהתנצלות. ״תודה על העזרה.״ היא חייכה ומיהרה לברוח ואני נשארתי במקום, עוד מתקשה לעכל את מה שקרה הרגע.
*
הסתגרתי בחדר שלי, שכבתי במיטה שלי ובהיתי בתקרה, שיחקתי עם כדור קטן בין הידיים.
אני לא מצליח להוציא אותה מהראש, מעניין למה היא התכוונה כשהיא אמרה שזה מסוכן מידי שנכיר?
היה בה משהו מיוחד, היא הייתה שונה מכל הבנות שהכרתי. שלא נדבר על הטעם של השפתיים שלה…
לפתע הפלאפון שלי צלצל והעיר אותי מהמחשבות שהייתי שקוע בהן.
״הא אחי,״ עניתי לשיחה, זה היה דור.
״איך מתקדם הריתוק?״ הוא שאל בהתעניינות.
״מעולה.״ עניתי בציניות.
״איך היה במגרש?״ שאלתי בהתעניינות.
״אתה חסר לנו.״ הוא ענה, שתקתי. ״כמה זמן עוד נשאר לך לריתוק?״ הוא שאל.
קמתי ממיטה והעפתי מבט בטבלת ייאוש שהכנתי לי. ״שבועיים וחצי.״ עניתי.
״קטן עליך.״ הוא אמר בעידוד.
המשכנו לדבר וכל הזמן הזה בכלל לא הייתי מרוכז בשיחה, הראש שלי חשב רק על אותה בחורה מהיום, אם יש סיכוי שאיי פעם שנינו ניפגש שוב.
״ניצחנו את כיתה י״א שלוש אחת,״ הוא סיפר.
״כל הכבוד.״ עניתי ביובש.
״מה יש לך?״ הוא שאל בחשדנות.
״מה יש לי?״ שאלתי בבהלה והזדקפתי במיטתי.
״אתה נשמע שבוז.״ הוא ענה.
״סתם, אנרגיות של יום ראשון.״ עניתי ביובש.
אוף, אני כזה מטומטם, למה לא עקבתי אחריה?
ככה אולי עוד הייתי יכול לדעת איפה למצוא אותה או מה ההוא שרדף אחריה רצה ממנה.
היה בה משהו מיוחד, משהו אחר, שונה מכל הבנות שאני מכיר.
״היי, אתה שם?״ קולו של דור שנשמע על הקו העיר אותי ממחשבות.
״מה?״ שאלתי בבלבול. ״כן, אני פה.״ עניתי.
״טוב, נראה לי אתה פה, אבל לא כל כך פה.״ הוא אמר.
״דבר נורמלי, אל תזבל לי את השכל עם חידות מטומטמות.״ אמרתי בעצבים. ״אני מציע לך לעשות איזו מקלחת חמה, תירגע, תנוח ותתקשר.״ הוא הציע.
״לך לעזאזל,״ אמרתי בעצבים וניתקתי את השיחה.
זרקתי את הפלאפון על המיטה והתחלתי להתהלך בחדר.
לא ייאמן, הבחורה הזאת מהיום לא יוצאת לי מהראש.
בסוף היא עוד תוציא אותי מדעתי, אני חייב לגלות עליה עוד ועוד.