אמונה – פרק 6

נ.מ עדי-
עבר כבר שבוע מאז שאני וערן דיברנו כמו בני אדם.
לפעמים אי אפשר לסבול את ההתנהגות שלו, הוא מתנהג כמו ילד קטן שלא מבין שום דבר, אוהב לעשות דווקא וייסורי מצפון על כל דבר.
כבר תכננתי מה אגיד לו כשיבוא לדבר איתי, אבל הוא לא בא, אז החלטתי שאלך ואגיד לו בעצמי.
דפקתי על דלת ביתו, נשמעו קולות של גרירת רגליים.
הדלת נפתחה, לפי מה שהבנתי הוא היחיד שהיה בבית, שערו היה מבולגן, הוא קם משינה.
הסתכלנו אחד על השנייה לכמה דקות, לבסוף הוא זז מהדלת ונתן לי להיכנס.
"אתה רוצה לדבר?" שאלתי בקול שקט, היה נראה כאילו שלא אכפת לו, שהוא לא התגעגע, שהוא לא רוצה בכלל. "על מה כבר יש לדבר?" הסתכל עליי במבט כועס. "על הרבה." אמרתי בכעס.
"דברי." התיישב על הספה והסתכל עליי.
בשנייה שעינינו נפגשו שכחתי כבר מה רציתי לומר, לא תכננתי שהוא יהיה כזה אדיש, הרי בכלל אין לו על מה לכעוס.
"לא משנה." מלמלתי והתקדמתי אל עבר הדלת, הוא הוציא לי את כל החשק.
*
נ.מ ערן-
"אז את מוותרת על לדבר?" שאלתי בהתגרות. "אם ככה אתה מתנהג, אני חושבת שאוותר כבר." הושיטה את ידה אל עבר הידית. "איך אני מתנהג?" הרמתי את קולי, קמתי מהספה בכעס.
עדי גיחכה והסתכלה עליי, "אתה לא רואה איך אתה מתנהג?" שאלה והנדתי בראשי לשלילה.
"כמו ילד קטן שלא מבין שום דבר מהחיים שלו," אמרה וקולה נחלש, עוד שנייה והעיניים שלה יתמלאו בדמעות ואז, אז בכלל לא אוכל לעמוד בפנייה.
"אתה לא קולט שלא דיברנו שבוע?" שאלה ולא נתנה לי לענות, "שבוע, שאתה בקושי בא לבית הספר, אפילו אתה לא נותן לי הזדמנות לראות אותך, לדעת מה איתך." אמרה.
"ואני כמו דפוקה, מחכה! מחכה שתבוא! מחכה שתבוא אליי, איך אני אמורה לדעת מכל השבוע הזה, שלא היית עם מישהי אחרת?" שאלה בחוסר אמון, דמעות ספורות זלגו על לחייה, "את שומעת את עצמך?!" התעצבנתי, "איך אני יכול להיות עם מישהי אחרת?!" צעקתי.
רציתי לומר לה שאני אוהב רק אותה, שכל השבוע הזה חשבתי עליה, שאם היא הייתה מחכה עוד קצת, הייתי נרגע ואז לא היינו צועקים בקולי קולות, כשהיא יושבת על הכיסא בפינת האוכל בוכה ואני עוד שנייה בוכה איתה.
רציתי לומר לה כמה שאני אוהב אותה ומפחד לאבד אותה, אני מוכן למחויבות, אבל רק בשבילה.
"היית יכול להתקשר, משהו! לא לתת לי לאכול את עצמי מבפנים, לחשוב כל רגע עם מי אתה, מה אתה עושה ואם אתה חושב עליי!" הרימה את קולה ונעמדה.
התקרבתי אליה, תפסתי את פניה בשתי ידי ונישקתי אותה, עד שלא יכלנו לנשום.
*
נ.מ עדי-
"ערן," אמרתי כשעיניי עצומות, "זה לא עובד ככה." פתחתי אותן והוא כבר לא עמד מולי. "איך ככה?" שאל.
"אני לא יכולה ככה יותר," אמרתי. "איך ככה?" חזר על שאלתו. "ככה! שאתה כל פעם הולך וחוזר, כועס על משהו ועושה לי דווקא, לא מדבר איתי שבוע ונותן לי תחושה מגעילה." רציתי לוותר, לא רציתי יותר.
"עדי," רכן אליי, "אני אוהב רק אותך, אני מוכן להיות רק איתך, להעביר כל שנייה מהחיים שלי איתך, להקדיש את כל כולי רק לך." שבר אותי. "ואני מוכן להתעלות על עצמי למענך, אם את תתחייבי כמוני." הסתכל עליי. "להתחייב?" לא היה מדובר בנישואים, היה מדובר על מערכת היחסים שלנו.
"כן, זו הדרך היחידה, שבה את תדעי שאני אוהב רק אותך, וגם כשאני לא איתך, אני חושב רק עלייך." אמר.
חייכתי, ערן הראה כמה שהוא אוהב אותי, הוא הוכיח לי, וזה בשבילי הכל.
"אוקיי." הנהנתי.
*