שרי❤
מצטערת על העיכוב. פשוט אני ממש חולה ובפעם האחרוננה שבדקתי אני על 38 חום. אני בדיוק כותבת לכן את פרק 15, מקווה שאהבתן את פרק ארבע עשרה. כמו שקלטתן הוא עוסק ביום שישי השלוש-עשר וקרדיט לאליי על הרעיון (אל תסנני בוואצאפ אני יודעת איפה את גרה סתהתגצה) עדנוש אני כבר אקרא את הפרקים שהעלית מצטערתת אוהבת המוניים❤

אין לאן לברוח פרק ארבע-עשרה, חלק ב'

שרי❤ 13/01/2015 1104 צפיות 2 תגובות
מצטערת על העיכוב. פשוט אני ממש חולה ובפעם האחרוננה שבדקתי אני על 38 חום. אני בדיוק כותבת לכן את פרק 15, מקווה שאהבתן את פרק ארבע עשרה. כמו שקלטתן הוא עוסק ביום שישי השלוש-עשר וקרדיט לאליי על הרעיון (אל תסנני בוואצאפ אני יודעת איפה את גרה סתהתגצה) עדנוש אני כבר אקרא את הפרקים שהעלית מצטערתת אוהבת המוניים❤

אין לאן לברוח- פרק ארבע עשרה, חלק ב'
סהר עצר את המכונית ומור יצאו ויצאתי אחריהם. נקשתי בדלת הבית של דביר בעדינות ודביר פתח, והכניס אותנו. כאשר נכנסנו, ראיתי את איה, ירין ותום.
"מה נעשה?" ירין שאלה וכולנו העברנו מבטים אחד בשני.
"אמת או חובה," הצעתי וקיפצתי במקום. כולם הנהנו לתשובה חיובית, ודביר הלך להביא בקבוק. התיישבנו סביב ברצפה, וסובבתי את הבקבוק. התור הראשון היה שדביר שואל אותי.
"אמת או חובה?" הוא שואל אותי בהתגרות.
"חובה." עניתי בהיסוס והוא חייך חיוך תחמני.
"עלייך לקחת עוד ארבעה אנשים אנשים איתך וכולכם חייבים ללכת לבית הנטוש."
כולם השמיעו קולות חימום, והביטו בי בשאלה. על פרצופי הייתה הבעה המומה.
"אני מסכימה." אמרתי בביטחון, נעמדתי והבטתי בכל הילדים במעגל. "איה, ירין, סהר ודביר." קבעתי את מי שרציתי לקחת, והצבעתי אליהם. הם הביטו אחד בשני, ואז עליי והתרוממו. לבשתי את נעליי, והתחלנו לפסוע לכיוון הבית הרדוף. לאחר כמה דקות, הגענו לבית. היא הייתה אחוזה גבוהה, עם קירות אפורים וחלונות שבורים ודלתות רופפות. הייתה שביל קצר, שקידם אותנו לכיוון הבית. הושטתי את ידי לכיוון הדלת, ופתחתי בעדינות ובאיטיות את הדלת. קול חריקה מצמרר נשמע מימנו. צעדתי כמה צעדים פנימה לתוך הביתה, וירין, איה, סהר ודביר מאחורי. מבפנים הבית היה נראה הרוס ושבור, וכל מיני אבנים היו שבורים על הרצפה. קורי עכביש היו תלויים בתקרות, והיה מלא אבק שגרם לנו להחנק. בחנתי את הבית, וראיתי מדרגות שמובילות מטה למרתף. בחשש ובפחד צעדתי במדרגות, כשהבנים ואיה וירין צועדים אחריי. ראיתי ידית של דלת נמוכה וקטנה. פתחתי את הדלת, וקול צרחה נפלט מפי. התרחקתי במהירות מהדלת ונצמדתי לדביר. סהר התקרב לכיוום הדלת, וסגר אותה במהירות כאשר ראה את מה שיש בתוכה. שלד. זה מה שהיה בתוכה. שלד. התקדמנו לתוך המרתף, והרגשתי שמשהו עולה לי על הרגל. הבטתי מטה, והדלקתי את הפנס בפלאפון. ראיתי חולדה. קפצתי על גבו של דביר בלי התראה מוקדמת, והוא נפל על הרצפה. החולדה התנערה מימני, וברחה למעורה שלה. התרוממתי מדביר בהתנצלות, ועזרתי לו לקום מהרצפה. ברוח פלא, שמעתי מן קול עדין. התקדמתי בעדינות לכיוון הרחש, והופתעתי לגלות אישה זקנה מתנדנדת על כיסא ומביטה בי במבט מפחיד ומטריד.
"חבר'ה" קראתי בקול ופסעתי אחורה.
"מה קורה?" סהר דאל בדאגה. הצבעתי לכיוון האישה, אך היא כבר לא הייתה שם.
"מה היה שם, מיתר? מה ראית?" ירין שאלה אותי בדאגה.
"מישהי הייתה שם. הי- היא הייתה זקנה. היה לה מבט מפחיד בעיניים." מלמלתי בגמגום.
"אולי כדאי שנחזור?" דביר שאל בחשש. כולנו הסכמנו בלי לחשוב. עלינו לקומה השנייה, ושמתי לב למשהו מוזר. היה שם פינה, דלת מעץ. בלי שאף אחד ישים לב, פסעתי לעברה. פתחתי אותה בזהירות, והבטתי לתוך החדר הקטן. היה בו פסנטר, שתפס את רוב המקום. הפסנטר התחיל לנגן מעצמו. פני החווירו כאשר ראיתי אותה שוב. את האישה הזקנה. הרוח. היא הפסיקה לנגן כאשר קלטה אותי, והצביעה עליי.
"תברחי מפה." היא דרשה בקול דאגני ונעלמה.
"מיתי." סהר שאלה אותי, ברח לעברי והביט בי. הוא קירב את גופי לחיקו, בזמן שאני עדיין ן מביטה באותו מקום בו האישה ישבה, משחזרת לי במחשבותי את אותו משפט. 'תברחי מפה.'
"היי, תסתכלי עליי." הוא ביקש בדאגה וסובב את פניו אל פניי. עיניו האפורות בגוון הכחול תפסו את תשומת ליבי. זו פעם ראשונה שקלטתי אותן מקרוב.
"בואי נצא מפה." הוא סימן בראשו והנהנתי. החטפתי במבט שוב בחדר. האישה הופיעה שוב, נעצה בסהר מבט דאגני, ונעלמה. יצאנו מהחדר, וסרקתי את הבית. האור החל להבהב, וככל שהאור הבהב, שמתי לב לחריטה קטנה בקיר. פסעתי לעבר החריטה, וסהר איתי. נגעתי בה בעדינות, הבטתי בסהר והוא בי, ופסענו לעבר כולם.
"חבר'ה, בואו." הובלתי את כולם לעבר החריטה.
"מישהו יודע מה זה אומר?" שאלתי והבטתי בהם בלחץ.
"אני יודעת, זה יוונית קדומה. למדתי כאשר נסעתי ליוון." ירין ענתה. "זה אומר, חמשת האמיצים הם אלה שנכנסים בשאר הראשית, ויוצאים מהשאר האחורית חיים ולא מתים."
"למה זה מתכוון?" איה שאלה.
"רגע, אנחנו חמישה." הבנתי.
"אז המשפט מדבר עלינו?" דביר שאל בחוסר הבנה. "אנחנו חמש האמיצים?"
"כנראה." סהר מלמל. הבטתי שוב בחריטה בקיר.
"אני יודעת מה זה אומר." מלמלתי. "השער הראשי זה השאר שבוא נכנסנו. והשאר האחורי זה השאר שאנחנו אמורים לצאת מימנו."
"ולמה חמשת האמיצים?" ירין שאלה בחוסר הבנה.
"חמשת האמיצים שיתגברו על כל המכשולים, שיצאו מהבית חיים ולא מתים." איה הסבירה.
"אז מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?" דביר שאל בחשש. ירין נשענה על הקיר, והאור החל להבהב שוב. ועוד חריטה נחרטה על הקיר.
"בשביל לצאת מהבית, תצטרכו לכלוא את הרוח של המשרת." שמענו רעש של דלת נפתחת ונסגרת, וזה נשמע שוב ושוב. הבטנו לכיוון הרעש, וראינו אותו. ראינו המשרת.
"מה אנחנו נעשה עכשיו?" איה מלמלה בפחד.
"תשגיחו עליי." אמרתי לסהר והוא הנהן. פסעתי אחורה בלי שהמשרת יראה, ונכנבתי לתוך חדר הפסנטר.
"היי," צעקתי ברחבי החדר. "איפה את?" צרחתי שוב בחוזקה. האישה הופיעה שוב. "תעזרי לי, מה אני אמורה לעשות?"
"כדי לנצח את האויב צריך למצוא את הטבעת." היא לחשה בקול מפחיד, ונעלמה לאחר שנייה.
"טבעת?" מלמלתי לעצמי. יצאתי מהחדר במהירות, ופסעתי לכיוונם.
"תקשיבו," קראתי ופסעתי לעברם. "אני יודעת איך לכלוא אותו."
"בתוך הבית יש טבעת, שאם נמצא אותה היא תכלא את הרוח."
"אבל איך נמצא אותה? הבית ענק." איה אמרה בכניעה.
"אבל אנחנו נתפצל ונמצא אותה." קבעתי וכולם הסכימו.
"סהר, תחפש בחדר מרתף, אני אחפש בחדר איפה שהשלד, איה את בחדר פסנטר, ירין את במטבח ודביר תחפש פה. מסודר?" שאלתי והם הסכימו שוב. אני וסהר ירדנו לחדר מרתף, כי שם בעצם היתה הדלת שהובילה לשלד.
"היי," סהר תפס בידי רגע לפני שנכנסתי. "תצעקי אם קורה משהו." הנהנתי בראשי בלחץ. הוא נשק למצחי, והחל לחפש סביב המרתף. פתחתי את הדלת, ועברתי את הגופה בלי לגעת בה. החדר שהיה מסעד למרתף היה נראה כחדר מחול. היו בו המון מראות, אך כמו כל החדרים הוא היה מלא באבק.

•ירין•
פסעתי בזהירות לכיוון המטבח. כל הדבר הזה הפחיד אותי. מה לעזאזל אנחנו עושים פה? אנחנו אמורים להיות פה בכלל? פחד השתלט על גופי, אבל ניערתי אותו מימני ברגע שנזכרתי מי אני. את ירין דהן, עברת הרבה בחיים שלך, את לא מפחדת. פתחתי את המגירות, והתחלתי לחפש בכולם. הבטתי באחד המגירות. לא הצלחתי להגיע אליהן. עמדתי על קצות אצבעותי, והרגשתי נגיעה בכתפי. הסתובבתי בחדות, ופני החווירו. הוא עמד שם, מביט בי בחיוך זדוני, ותוך שניה נעלם. לקחתי כיסא, עליתי עליו ופתחתי את המגירה. כלום. כמו כל שאל המגירות. ירדתי מן הכיסא, ורצתי לכיוון הסלון לפני ששם היה דביר- לפני שאני אפגוש אותו שוב. וזה יהיה עוד יותר מסתם חיוך. רצתי לכיוונו, כשפניי עדיין חיוורות.
"היי, מה קרה?" הוא שאל בדאגה.
"ראיתי אותו." מלמלתי בלחש ונתמחתי בלהיעזר בקיר.
"היי, תרגעי, הכל בסדר. מצאת משהו?" הוא דאל והמשיך לחפש במגירות. הנדתי את ראשי לשלילהוהתקדמתי לעבר מגירות אחרים, כדי לעזור לו לחפש. זה הולך להיות ארוך. ארוך ומטורף. אני באמת לא מבינה את מה שהולך פה. מה פאקינג הולך פה? סכין נפלה משום מקום, והתגלגלה ברצפה. הסכין הייתה מחאה בחומר אדום. דם, זה הדבר הראשון שחשבתי עליו. שמעתי צרחת כאב שהגיעה מהמרתף. מיתר.

•מיתר•
התחלתי לחפש בין ההריסות, בתקווה שאני אמצע את הטבעת. רק טבעת קטנטנה כדי לגמור איתו.
"תשמרי עליו, אתם חמודים יחד." האישה הזקנה הופיעה שוב, מולי.
"על מי?" שאלתי בחוסר הבנה.
"תגידי, יש לך במקרה בעיה בקרישת הדם?" היא התעלמה מדברי. הנהנתי בראשי בחוסר הבנה
"תצאי מפה. כמה שיותר מהר." היא דרשה, ונעלמה. חתך הופיעה בידי, ומיד אחריו עד שניים. הדם החל לזרום במהירות, למרות שזה לא היה חתך עמוק. צרחתי מתוך כאב והרגשתי את עצמי נחלשת.
"מיתר," סהר צעק בדאגה ופסע לעברי. הוא הקים אותי מהרצפה, ונשא אותי למחוץ לחדר המחול. ידי כאבה מהחתכים, והדם החל לזרום ללא הרף. דמעות עמדו בעיניי.
"היי, אל תבכי. אני פה איתך, קטנה." סהר הרגיע אותי וליטף את פני בזהירות. "תגידי לי שהבאת את המזרק." הוא ביקש. "תבדוק בכיסים." לחשתי ועצמתי את עיניי בכאב. הוא השיב אותי על המדרגות, הוציא מהכיס את המזרק, והזריק לי איפה שהיו החתכים. לאט לאט, הכאב הלך ונעלם.
"אני פה איתך, קטנה." הוא לחש לי, והעביר את שיערי למאחורי אוזני. הוא הרים אותי שוב בין ידיו, והעלה אותי לקומה השנייה.
"מיתר," ירין קראה ורצה לכיווני.
"מצאתי." איה קראה בהתלהבות ורצה לדביר עם הטבעת. סהר הוריד אותי בעדינות, ונתמחתי בו בשביל לייצב את גופי.
"תקראו לו, ותשמידו את הטבעת." מלמלתי בלחש ונשענתי על סהר. דביר הביט בנו, והזעיף את פניו.
"אחי, אתה באמת חושב שזה הזמן? לקנא?" סהר שאל את דביר בעצבים, ודביר גלגל את עיניו.
"משרת, מאמי, יש פה משהו בשבילך." דביר קרא בקול בהתגרות ודלת העץ של חדר הפסנטר נטרקה בעצבים. אך אף אחד לא היה.
"אתם אף פעם לא תצליחו. כולכם תמותו." הוא הופיע מולנו ובמבטו היה משהו מרושע. דביר כיוון אליו את הטבעת, והוא הביט בו בהלם, ולאט לאט גופו נשאב לתוך הטבעת.
"לדלת האחורית." קראתי במהירות, והתחלנו לרוץ לכיוונה. הדלת עפה מהמקום, ברגע שמשב רוח קריר הגיעה
*
"מיתי," שמעתי מישהו לוחש לי.
"קומי, הגענו." שמעתי את אותו קול לוחש לי. פקחתי את עיניי במהירות, בשוק לראות -אני בתוך המכונית של סהר.
"אז כל זה היה חלום?" שאלתי בשוק והתרוממתי.
"פינתזת עליי?" מור שאל בהתנשאות והזעפתי את פני.
"ברור, רק עלייך." מלמלתי בציניות ויצאתי מהרכב. זה היה רק חלום. הבית הנטוש, הרוח, החתך, האישה. האישה המפחידה. דפקתי בדלת של הבית של דביר, והוא פתח לאחר כמה שניות.
"יפה שלי." הוא קרא ונשק לשפתי, צחקקתי וליפפתי את ידי סביב צווארו. היה לי מוזר פתאום להיות שם. הכל היה חלום, זה לא נקלט לי. נכנסתי לתוך הסלון, וקפצתי על איה בחיבוק.
"התגעגעתי נורא." קראתי והידקתי את החיבוק סביבה.
"גם אני, תאומי." היא אמרה בקול מתלהב.
"הלו, יש לה חבר." תום הפריד ביני לבינה.
"תום," קראתי בקול מתלהב מזוייף, "אליך לא התגעגעתי בכלל."
"גם אני לא אלייך." הוא הזעיף את פניו ופרע את שיערי. צחקקתי וסידרתי אותו. האור נכבה, וגרם לנו לפלוט צרחה.
"תרגעו, הפסקת חשמל." סהר הרגיע אותנו, הוא היה נשמע אדיש.
"תגלה לי עוד דברים שאני לא יודעת." אמרתי בהתלהבות מזוייפת שגרמה לו לצחקק.
"למשל שאני חתיך?" הוא שאל בגאווה.
"נע, לא כל השמועות נכונות." גיחכתי, וגרמתי לכולם לצחקק. פנס נדלק עלינו, וגרם לי להתעוור לשנייה אחת. דביר חילק לכל אחד מאיתנו פנסים, והתיישבנו במעגל.
"הייתה נערה אחת, שהייתה במחנה קיץ. יום אחד, היא שמעה רעשים מוזרים מחוץ לאוהל שלה. היא יצאה מהאוהל ונאבדה בין העצים של היער." סהר אמר, וכיוון לפרצופו את הפנס. "היא שמעה מן רעש של רשרוש מאחוריה, כאילו מישהו הולך. אבל לא היה שם אף אחד." הוא המשיך. אני ואיה היינו שקועות בסיפור. ירין הלכה לשירותים לפני כמה דקות.
"בו." צרחה נשמעה מאחורינו, ואני ואיה צרחנו.
"מור, אני כל כך שונאת אותך." הזעפתי את פניי והכיתי את חזהו. הוא רק צחקק, וגרם לכולנו לצחוק.
"איפה ירין?" סהר שאל כאשר שם לב שהיא לא שם.
"אני אלך לחפש." תום אמר וקם מן המעגל. הרבצתי למור בפעם האחרונה, והבטתי בסהר שהמשיך בסיפורו. קול חבטה קטנה נשמע. האור נפתח לרגע. הבטנו לאחורה, וראיתי משהו שגרם לי ולאיה להיות בשוק.

•איה•
האור נדלק, וקול חבטה נשמע. הסתובבתי לראות מה נפל, והדבר שראיתי גרם לפני להחוויר, ולגופי לראות. ירין הייתה צמודה לקיר, בזמן שתום טורף את פיה ומצמיד אותה אליו. לאחר כמה שניות שקפאתי, התרוממתי והאור נכבה שוב. יצאתי מהבית בסערה ובבכי. אני לא מאמינה שסה פאקינג קרה. הוא בגד בי. שוב. אחרי ההבטחה המזויינת שלו. לא הייתי צריכה להקשיב לו. לא הייתי צריכה להקשיב לו. כל הכבוד, איה. נפגעת שוב. את כל כך זולה. אני לא מאמינה שאני נותנת לאנשים לפגוע בי. אני חלשה. אני לא מאמינה שהתאהבתי דווקא בו. הדמעות המשיכו לרדת על פני, וטשטשו את ראייתי. המשכתי לפסוע בסערה לעבר השום מקום שאליו הלכתי. הרגליים לקחו אותי פשוט. ניגבתי את הדמעות שהמשיכו לזרום ללא הרף, בזמן שחופי נחבט בגוף שרירי וחסון, וכמעט נפלתי על האדמה. אך ידו השרירית של אותו בן אדם, תפסה בידי ומנעה את המעידה. הבטתי בטשטוש על הבן אדם. שאזהה אותו בכל מקום. ניב.


תגובות (2)

שער*
שכחתי מי זה ניב :( תזכירי לי או שהוא חדש אופי אנלא יודעת:(
תמשיייכייי

13/01/2015 20:36

אחותי הקטנה והמאוד מוכשרת
אין לי מילים…
בסוף כל פרק אני יוצאת עם חיוך ענק על הפנים.
אני נהנית לקרוא כל פרק שאת מעלה.
אני חולה על סהר ומיתר שיהיו כבר ביחד!
אני מאוהבת בך ובכתיבה המושלמת שלך ובסיפור המדהים שלך.
תמשיכי את השלמות הזאת ועכשיו!!!
אוהבת אותך <3

16/01/2015 00:35
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך