חסר שם.

ת"ב אכזרי, בבקשה. הסיפור הזה חשוב לי. הוא כל-כך אמיתי וכנה שזה כואב.
אשמח להצעות בשביל שם אחרי הקריאה.
~~

"אני חושב שהעולם הזה נדפק לפני כמה מאות שנים, את מבינה? הכסף דפק פה הכל." הוא נאנח. "כל החרא המודפס הזה, אלוהים. בגלל זה אני עזבתי את הבית, את מבינה? כי לא הייתי מסוגל לשאת את אבא ואת אמא שלי שמסתכלים בחשבונות של הבנק שדופק להם את החיים. לקחתי תיק שהיה מלא בחפצים. חפצים חסרי ערך, את מבינה? הם במילא נאבדו לי מתישהו." הוא שותק שתיקה ממושכת. היא מביטה בו בעיניים כהות גדולות, מלאות ציפייה. "מצאתי את הרחוב הזה. חיים לסקוב. יש פה תפוזים, את רואה… המון תפוזים." אצבעו משוטטת באוויר, מצביעה על העצים. עיניו האדומות, המזוגגות, ננעצות בהם. "אני שובר את כל האמונות של האנשים האלה. יש לי אהבה? לא, אין לי. יש לי רק אהבה לספסל הזה, שאני מקווה שגם אמות עליו. יש לי קורת גג? לא, אין לי. יש לי מקור פרנסה כזה או אחר? אני שואל אותך." היא מנידה בראשה. "הנה. אני חי? בקושי, אבל הנה, אני כאן. אני מדבר איתך." הוא נאנח שוב ותופס את ראשו בידיו. "אני ממש מצטער שאני מתפרק ככה, זה פשוט… את גורמת לי להבין דברים שלא הבנתי פעם." "אתה מעדיף שאני אלך?" היא שואלת בעדינות.
הוא לא משיב. רק מושך באפו.
היא קמה מהספסל המתקלף, מהמיטה של האיש הזה. היא אוספת את חפציה ועולה על האופניים שלה. "אתה יודע…" היא אומרת, "אתה באמת מיוחד."
וככה, בשקט עדין, היא נוסעת משם, משאירה את ההומלס ברחוב חיים לסקוב.