הנער שחיי מהזיכרונות (פרק שלוש עשרה- עיניי האוקיינוס)

טוב אל תשנאו אותי מהפרק הזה אבל זה לא הגורל שלהם כנראה! אל תשנאו ואתי בבקשה, אל תשפטו אתם תקראו ותבינו הכול אוהבת ליאור! :)
שמעו את השיר^^

"מה זה?" שאל לרגע ניר וקטע את מחשבותיי. הוא הוציא יומן שחור והרגשתי שהוא גילה את הסוד הכי אפל שלי. "כל מה שאני רוצה זה מקום שהיה רק שלי?" שאל כשקראה את האותיות על הכריכה על היומן שלי. "אל תיגע, זה אישי…" מלמלתי והרגשתי שהלב שלי יוצא ממקומו.
"כותבת יומן?" שאל ודפדף בדפים.
"אל תיגע, זה באמת אישי." אמרתי ולקחתי את היומן, לא צחקתי , אפילו כששמעתי את הצחוק המתוק שלו. "לא התכוונתי, אני מצטער."
"זה בסדר, זה היומן שלי כשהייתי ביסודי. הייתי ילדה קטנה ומממורמרת. לא היו לי חברים והייתי בודדה אז כתבתי יומן מפגר." אמרתי וזרקתי את היומן לשידת הבגדים שלי.
"לא את היחידה שהייתה 'ילדה קטנה וממורמרת ללא חברים'." אמר ניר והביט בי.
"גם אתה הייתה ילדה קטנה וממורמרת ללא חברים?" שאלתי והוא שוב צחק בצחוק הזה שלו, צחוק מתוק שעבר את הגוון המחוספס של קולו.
"לא, אני הייתי ילד ממורמר חסר חברים." אמר וחייכתי חצי חיוך כזה שלא הייתי מורשה לעצמי בדרך כלל. "כיף למצוא עבר משותף עם מישהו." אמר והוא החזיק את התמונה בידו.
" אז אפשר את הדבר חסר הערך הזה?" שאל והציג את הציור בפני.
"כן, קח אותו כרצונך." אמרתי והוא חייך את החיוך הנסתר שלו זה שלא היה נראה לעין אבל היה מורגש סביבו, חיוך ניסתר שתמיד גרם לי להרגיש מיוחדת שהוא הראה לי אותו. לרגע התחלתי לתהות. אני וניר, לבד בבית. אם אלי הייתה שומעת על זה היא הייתה מתחילה בשיעור שלה: 'איך לתפוס גבר ולא לצאת זונה.'
"אה, הספר." אמר ולקח את הספר מידי. הוא החזיק את שני הספרים ביד ימין ואת הציור ביד שמאל.
"אתה שמאלי?" שאלתי והוא הסתובב אלי והמבט בי במט מבולבל לא מוכר.
"כן, איך את-?"
"אתה מחזיק את התמונה ביד שמאל כנראה זאת היד החזקה שלך, סתם תהיתי…" אמרתי והוא עצר לרגע, השעין את הציור על הקיר והחזיק את ידי.
"ימנית?" שאל והרים את ידי. בלעתי את רוקי, והנהנתי בחצי קול.
"כל היד שלך מלאה בצלקות מעפרונות והמון סימנים מצבע על האצבעות. " אמר והחזיק את היד שלי, הייתי מובכת, כול אישה הייתה רוצה שידיה היו עדינות ויפות, אבל שלי לא כאלה, הן תמיד גסות ומלאות בצלקות מהחזקה ממושכת של עיפרון. ידו היו גדולות כל כך ושוב הרגשתי שאני נבלעת בהן. עיניו הביטו בכזאת חמימות על ידי שבחיים לא חשבת שעיניו הכחולות יכלו לשדר. השער שלי היה כהרגלו מפוזר והרגשתי קצת טיפשה שלא ניסיתי לסדר אותו לפני. "תשאירי אותו כך יותר מתאים לך." לחש ועזב את היד שלי ויוצא מהבית.
אני טיפשה.

"רגע, הוא אמר לך 'יותר מתאים לך ככה'?" שאלה אלי, הקול שלה היה יוצא דופן והאופן שהיא ענתה לי. "כן, הוא גם החזיק לי את היד ושאל אם אני ימנית, בצורה כזאת מוזרה לא יודעת, אלי!" אמרתי ולא יכולתי שלא לחייך לעצמי את החיוך הכי מפגרת שיכולתי.
"מה לא יודעת! הוא כל כך בקטע שלך זה אפילו כתוב לו על המצח!" הצעקה של אלי אפילו לא יכלה לעבור בקו הטלפון.
"את באמת חושבת שהוא מרגיש כלפי משהו?" שאלתי, ואלי שלחה לי נחירה ארוכה בקו, כזאת ששידרה לי בבורר: 'את טיפשה, נכון?'
"מה? אני לא יודעת אם הוא באמת מחבב אותי, או סתם משחק איתי…" יריתי, היא המשיכה עם הנחירה שלה עד שלרגע שתקה.
"ג'ו, את ילדה מהממת, מוכשרת, ובניינו יש לך אחלה תחת. אז אם הוא לא ירצה אותך אני אעשה שינוי מין ואקח אותך, מספיק טוב לך?" שאלה אלי וצחוק פתאומי יצא מגרוני.
"כן, אני מתחילה להתפלל שהוא לא ירצה אותי." אמרתי ואלי התחילה ללחוש משהו כמו: "בלי לפגוע בחבר שלך, אבל אני כגבר יותר חתיך ממנו, גם כאישה וגם כגבר אני פשוט קסם, רק אם לא היית מתלבשת כמו נזירה הוא היה לוקח אותך מזמן."
"אני לא מתלבשת כמו נזירה!" התלוננתי לעברה היא צחקה מעט והתחילה לדבר על 'יום האיפור הבין לאומי', דבר שלא כל כך עניין אותי.
"אה, פגשתי את סאם, הוא שאל מה המספר שלך אז נתתי לו. תקשיבי אני לא מבינה איך כל החתיכים רוצים אותך, את חברה שלי ואת חייבת לגלות לי את הסוד שלך!" אמרה אלי בקול מלא תבוסה.
"אני וסאם מכירים מכיתה א', אלי, לא נראה לי שהוא חושב עלי בקטע כזה." אמרתי ואלי שוב נחרה לעברי את הנחירה המעצבנת שלה.
"ואני סוס פוני עם נסיך חתיך וחטוב על הגב. ג'ו, הוא מושלם, אם הייתי במקומך הייתי בוחרת בו, טוב אבל ניר בכלל לא בטעם שלי, הוא כזה, לא יודעת בודד? סליחה. סאם מושלם! ויש לו שיער מדהים, ראית?"
"אני מכירה אותו כשהוא היה שמן והיו לו מלא חצ'קונים, לא היה לו שיער כל כך מושלם אז." אמרתי וצחקתי כשאלי התחילה לספר את התאוריה שלה על 'גברים עם שיער מושלם ועל איך הם יותר שווים מגברים עם שיער לא מושלם'.
"טוב אלי! לא מעניין אותי הקונדישנר שסבא שלך משתמש בו, אני חייבת לעוף!" התרעתי לה והיא החמיקה משהו כמו: "אבל זה מריח כמו יער טרופי, תנסי!" לפני שניתקתי.
אולי כדי להחליף קונדישנר? תהיתי והבטתי בשיער החלק שלי ללא צורה או אופי, שנאתי אותו כך. רציתי שהוא היה מבולגן או מטולטל ובעל אופי משלו. השער שלי היה חלק ומשעמם. למה ניר אמר לי שכך יפה לי יותר?

לא ראיתי את ניר, לא יודעת למה הוא פשוט נעלם מעיני כבר מאותו יום שישי. לא שאני ציפיתי שהוא יהיה האביר על הסוס הלבן שלי, כן? אני לא מאמינה בכלל באבירי על הסוס הלבן, ניר היה יותר כמו האביר על הסוס השחור שמודיעה על אפוקליפסה, אפשר אפילו לדמיין לו מוזנים כשצריך.
הסתובבתי בבית הספר, גם כי המורה שלנו לאנגלית לא הגיע וגם כי הייתי כולי בלחץ היסטרי, אף פעם לא הרגשתי כזה לחץ כמו במספר ימים האלה. אלי אומרת שזה כנראה 'דאגת ניעורים' לא חושבת שהיא באמת עברה את הניעורים כדי לדבר כמו סבתא בבית אבות. אני הגעתי לפניה שלי, למקום הזה שתמיד הייתי שלווה בו, העץ הענק שמעל הספסל של הגבעה הקטנה שלנו. ישב שם מישהו, זה היה ניר.
הוא קרא ספר כשלצידו הייתה משהי עם שיער שחור קצר. הם דיברו, אבל ניר לא הזיז את פניו מהספר. לבסוף הילדה התרוממה נתנה לו נשיקה חפוזה על השפתיים והלכה לתוך הבניין. לפני שהבנתי משהו הלכתי רחוק, כל כך רחוק שאי אפשר היה כבר לראות את הגבעה שלי. התיישבתי בחדרון הקטן של המעשנים מאחורי המגמה שלנו. ולא יודעת למה בכיתי, הרגשתי עלובה, כי אני באמת הייתי עלובה. יש לו חברה? רציתי לקעקע לי על המצח 'אני עלובה'. הטלפון שלי צלצל ואני לא רציתי לענות, הרגשתי שכול העולם מאבד את המשמעות שלו באיזה גוון מסוים. מה איתי? שאלתי את עצמי והתחלתי לתהות אם אני באמת הייתי כל כך מיוחד, אולי הוא פשוט היה רק מנומס איתי? מנסה לגרום לי, ילדה ממורמרת מהחיים וטיפשה להרגיש טוב עם עצמה.
"ג'ו, אני התקשרתי אלייך. מה קרה?" שאל זה היה סאם, הוא הביט בי בעיניו, האלה שתמיד הביטו בי בשיעורי ספרות בכיתה ח' וז'. אהבתי את הצבע שלהן, הן זרחו תמיד בגוון ירוק מדהים שהעביר לי קצת הרגשה טרופית ומסוכנת.
"כלום…" פלטתי וניגבתי את הדמעות, אבל זה לא עזר הן המשיכו לרדת כמו גשם. כשהוא הגיע, למה אני בוכה מולו? אני לא מבינה את זה, למה אני בוכה עכשיו שכסאם כאן? סאם הרים את מבטי וסובב את אחת מהזרועות שלו סביבי.
"את זוכרת שבכיתה ז', הייתה איזה ילדה שירדה עלייך? הלכת לאיזה חור בבית ספר ובכית. באתי ושאלתי אותך מה קרה ואמרת:' כלום, אני בסדר!' אני זוכר שאז בפעם הראשונה ראיתי אותך בוכה, אני לא ריציתי לראותך אותך שוב כך." בלעתי את רוקי ולא יכולתי לשלוט בדמעות שלי.
"אבל כואב לי, למה אני כל כך טיפשה?" שאלתי והוא הצמיד את פני לתוך החזה שלו והעביר את ידו על הלחי שלי מנגב את הדמעות שלי. הרגשתי כמה הוא חמים ונעים ולא הפסקתי לבכות. "את לא טיפשה, פשוט את מלא בתמימות שכל פעם מדהימה אותי." פלט סאם, הרגשתי שאני בטוחה בזרועות שלו, אפילו על הקעקועים המוזרים שעטפו את ידיו, אלה שלא היו כל כך נחמדים לעין. אז לא רציתי להפסיק לבכות, הרגשתי שאני כל כך בטוחה בזרועות בין ידיו.
"תודה," פלטתי אחרי כמעט חצי שעה שבכיתי בין הזרועות שלו. הרגשתי שהעיניים שלי שורפות, ואבל אהבתי להתכרבל בין זרועותיו של סאם, ואהבתי שמפעם לפעם הוא העביר את ידיו על הלחי שלי וניגב את הדמעות שלי.
"את לא צריכה להודות לי, עשית לי אותו דבר לפני הרבה שנים." אמר וחייך את החיוך הזה המושלם עם השיניים הלבנות והישרות. "כולם ירדו עלי וכמה התחילו להכות אותי את הגנת עלי, אפילו שקראת לי 'גברת שמנה' הגנת עלי, את לקחת אותי משם וגרמת לאנשים לשנוא אותך אבל הגנת עלי." אמר, אני באמת הגנתי על סאם, הוא היה ילד שמשמן שכולם הצליחו להציק לו, בגלל זה הם אהבו לעשות את זה, כי הוא היה חלש מהם והם הצליחו לבדר דרכו אנשים אחרים, להציק למשהו שאינו מספיק אמיץ להגן על עצמו, זה יותר מהזוועה האנשת, וזה הרג את אותו ילד שמנמן בכיתה ז'. "זה היה לפני מאה שנה…" לחשתי והוא הזיז את מספר השערות שנחו לי על הפנים.
"את רומזת שאני בן מאה?" שאל והמשיך לחייך אלי, אולי אני באמת טעיתי לגבי ניר, אני חייבת לעזוב את המחשבה עלו, אני צריכה לחשוב על מישהו שבאמת רוצה אותי.
"קצת יותר, להחשיב שעברו עוד כמה שנים." אמרתי והוא הצמיד את הידיים שלו על הלחיים שלי וצובט אותן בצורה הכי כואבת שהרגשתי בחיי.
"איה, מצטערת!" נכנעתי והוא חייך לעברי ועזב את הלחיים שלי, ונישק על הלחי האדומה והנפוחה שלי. "זה לא אכאב יותר." הבטיח בהנחה והרגשתי איך כל הפנים שלי מתמלאות בסומק.