What? – פרק 5 | 16+

באותו יום כבר לא חזרתי למשרד. טלפונים הציפו אותי ובטי לא התקשרה, היא חיכתה שאני אחזור אליה כמו שהבטחתי, זאת אומרת לא הבטחתי לה, הבטחתי לעצמי.
הבקרים בבית ריקני ומיטה קרה מאסו עליי, אבל אמא שלי תמיד אמרה שאם אני מחפש מישהי כדי למלא חלל מסויים,יבוא יום והיא תיקח ממני את כל החלל הזה, כשזה יבוא, זה יבוא.
אז חיכיתי.
בינתיים הכנתי לעצמי קפה, רק אחד, וישבתי במרפסת לקרוא עיתון. הרוח הקרירה של תחילת החורף, סוף דצמבר נשבה ומידי פעם שמש חיממה אותי לפני שהוסתרה בעננים מעצבנים שהרסו את קרינת החום. הטלפון שלי צרצר, זו הייתה בטי שהודיעה לי שהיום יש שימוע של האנס מפרברי העיר, ידעתי שהוא אשם ולא יכולתי להביט בפניהן של קורבנותיו, אבל הוא שילם מעל ומעבר למצופה, כמעט כפול מלקוח רגיל ועל אף שהיה עיקבי בתשלומיו לא יכלתי להאמין למילה אחת שיוצאת לו מהפה. ריח של אכזריות נדף ממנו וכל מה שרציתי היה לתלות אותו לראווה בכיכר העיר למען יראו ויראו.

נכנסתי למשרד רגע לפניי שהלכתי לבית המשפט, הרגשתי צורך לא מוסבר לראות שהכל שם מתנהל כשורה. ״יש לך דיון! לא קיבלת את ההודעה שלי?״ בטי נלחצה לראות אותי מתהלך בין משרדי הבניין, כל עשרת העובדים במשרד שלי היו שם, שניים מהם היו צריכים לבוא איתי לבית המשפט. שכרתי אותם לא מזמן כעורכי דין לעניינים פליליים ורציתי שיבואו לראות איך זה בפעולה ואולי לשתף אותם.
״בוקר טוב גם לך.״ חייכתי אליה חיוך שלא החזירה, חטפתי את הקפה מידיה והתקדמתי למשרד שלי. היא בעקבותיי.
״יש לך פה את כל הרישומים שעשית לקראת הדיון הזה, אני מצרפת לך גם חומר נוסף על מצבו הנפשי של ניק ועוד כל מיני עדויות סותרות בנושא.״ בטי הניחה לשולחן משרדי והתאמצה שלא להביט בפניי ולא להיראות כועסת. היא חטפה את הקפה מידיי, ומיהרה לצאת מהמשרד, צפיתי איך היא מתהלכת עם הישבן המחוטב הזה שלה, חייכתי לעצמי חיוך קטן והתקדמתי אליה.
״לא שכבתי עם אף אחת.״
״לא אכפת לי.״
״כן אכפת לך.״ קבעתי והיא גילגלה את עינייה ודחפה אותי, תפסתי אותה מידיה והצמדתי אותה לקיר. היא נבהלה מעט ונשמה בכבדות.
״אתה מתנהג כמו ילד קטן!״ היא רטנה.
״אני הולך עכשיו לדיון, כשאחזור ממנו, אגיד לך שאנחנו יוצאים היום בערב, נסיים את הערב אצלי בסקס פרוע ואז נחליט מה אנחנו עושים מפה.״ קבעתי עובדות והיא נשארה חסרת מילים, לאחר מספר רגעים היא התעשתה על עצמה ואז שוב איבדה את המילים. ״תשמרי על עצמך.״ נתתי לה נשיקה חטופה בשפתיים ושיחררתי אותה, היא נשארה עומדת ולא ידעה כל כך איך להגיב. נכנסתי בחזרה למשרד שלי ואספתי את המסמכים שהניחה על שולחני. כשיצאתי היא כבר התחיישבה בכיסא שלה והחלה לתייק כל מיני דברים. חייכתי אליה חיוך רחב והיא הביטה בי במבט מיואש,
״לך תזדיין.״ היא אמרה כשלא הורדתי את העיניים ממנה, חיכיתי לתגובה ממנה, למסר הכי קטן. אפילו שתביט בי עם העיניים הגדולות האלה שלה ומתוך תוכה תשדר לי שהכל בסדר.
״מה את יודעת, זה בדיוק בתכנון שלי.״ צחקתי והיא פלטה גיחוך קטן. יצאתי מהמשרד בראש שקט והתקדמתי אל הרכב שלי. שני עורכי הדין שהיו אמורים לבוא איתי חיכו לי ליד האוטו.

״לסיכום, ניק סאליבן, שלא רק שעדויות רבות מוכיחות שהוא לא פחות מחף מפשע, הוא גם תורם ידוע לאגודות של נערות בסיכון. הבת שלו נאנסה בעצמה,״
חתיכת מזדיין, אתה אנסת אותה. עם מסיכת סקי על הפנים ובלי טיפת בושה חדרת לילדה בת תשע שהיא בשר מבשרך ואמורה להיות כל עולמך, אתה שפל, אני מתעב אותך.
״ניק שלא נמצאו שום הוכחות לכך שהוא ביצע את המעשה הנורא שייחסו לו, איבד את העבודה שלו והוא לא מצליח לכלכל את הבית מזה שישה חודשים.״ מופע הרחמים העצמיים האלה נמשך כמה דקות שבסופן ניק בא להגיד שהוא כמעט בטוח שהשופטת בצד שלנו, דמעות עלו בעינייה כדיברתי על כך שבתו שנאנסה היא כל עולמו ושקשה לו יום יום לקום למציאות שבה הוא לא יכול לגונן עלייה. ״אני לא מאמין אפילו לא לחצי מילה שיוצאת לך מהפה, אתה פושע עלוב נפש.״ דחפתי אותו ממני והתקדמתי אל עבר המכונית שלי, שני העובדים שלי בעקבותיי וניק מאחוריי המום וחסר מילים. צריך לעשות הרבה בשבילך שעורך הדין שלך לא יאמין לך.
״אנחנו יכולים לעשות דבר כזה?״ שאל אחד מהם כשדברנו את דלתות הרכב והתחלתי בנסיעה, הוא היה בהלם מוחלט, הוא לא ידע מה נפל עליי באותו רגע. כעורכי דין את המחשבות שלנו על הלקוח, במידה והן לא ראויות להשמעה עלינו לומר אותן בסוד בחדרי חדרים.
״אני יכול.״ קבעתי והוא נאלם דום. ״בחייך אתה קונה את זה שהוא לא עשה את זה? חרמן וסוטה כזה, אני לא אתפלא אם הן לא היחידות. אולי גם את הבת שלו הוא זה שאנס.״ אמרתי ושניהם לקחו זמן לחשוב על הדברים שהסתכמו בכך שאלו האשמות כבדות מידי ונשאיר אותם לשופט. הבנתי אותם, כעורך דין מתחיל גם אני העדפתי שלא לקחת צד בוויכוחים של קולגות שלי לעבודה בנוגע לתיקים מסויימים. רציתי לדעת מה הם חושבים מבלי לדבר איתם, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

״אני בא לאסוף אותך בשמונה?״ שלחתי לבטי הודעה שלא ענתה עליה, הייתי בטוח שהיא כועסת כמו שידעתי שכבר בשש תתחיל להתארגן. השעה הייתה ארבע וחזרתי למשרד בכדי להעביר את היום שנשאר בהכנה עצמית לדיונים ושימועים קרבים. בטי לא ישבה בשולחן שלה שליד משרדי ותהיתי איפה היא. ניסיתי להיזכר אם אמרה שתצא מוקדם היום או משהו.
״היה לי מקרה חירום, אני אתקשר מאוחר יותר.״ היא השאירה פתק על שולחני וצירפה לב.
״הכל בסדר?״ שלחתי לה הודעה שגם עליה היא לא ענתה. לא ידעתי מה לחשוב, תקפה אותי דאגה ומעולם לא הייתי טיפוס דואג. ניסיתי להתקשר אלייה, פעם אחת המתנתי שבעה צלצולים עד שקעתי למזכירה האלקטרונית ועוד כמה פעמים שניתקתי כבר בצלצול הראשון מפחד שתחשוב שאני חרד לה.
חצי שעה אחר כך הטלפון שלי צלצל, בטי. נשמתי עמוק, נשמתי לרווחה.
״אד…״ קולה רועד והיא התייפחה, הלב שלי האיץ עד כדי שפחדתי שיצא ממקומו, הנחתי יד על חזי כמסמן לו גבול ובלעתי רוק.
״בטי, דאגתי לך.״ קמתי מכסאי והסתובבתי במשרד, התחלתי להזיע בכפות הידיים והתחלתי לחשוש שהטלפון יחליק לי מהיד. היא שתקה וקר משכה באפה מפעם לפעם.
״אד אבא שלי היה פה…״ היא התקשתה להוציא את המילים מפיה וקפאתי במקומי.
״אד, אתה יכול לבוא?״