~יצורי פלא~פרק ראשון~

פרק ראשון
״היי- תפוס את זה! קדימה!״ אמרתי לדלק שלי, ריקו, בעודי זורקת מקל ארוך במיוחד רחוק ממני בתנועה עיגולית ורחבה. ריקו זינק קדימה והתחיל לרוץ, כדי להביא את המקל. ריקו הגיע למקום המיועד, בין שלושה עצי אורן גדולים, עוד לפני שהמקל נחת בכלל. הוא קפץ ותפס את המקל בין שיניו. מובן שדלק אחר לעולם לא היה עושה דבר שכזה, או אוכל מצלחת בצורה מסודרת (בערך) או מרשה שילטפו אותו וישימו לו קולר. וכל זה לא קשור רק לזה שהוא אוהב את זה. זה קורה בגלל שיש לי קרבה מיוחדת לבעלי חיים. בצורה רצינית. אבל ממש. וזה לא רק לדלק שלי, אלא לכל בעל חיים, ואין אף אחד שאני לא אוהבת. אני אוהבת עכבישים, נחשים, יתושים, כל דבר שהוא בעל חיים בפרט- אני אוהבת אותו, והוא אוהב אותי. ניקו חזר עם המקל. הוא היה רטוב מרוקו, אז ויתרתי על האפשרות לזרוק אותו שוב ודיגדגתי באצבעותיי את תחתית גרונו. הוא התנער ונשכב ליד רגליי. הוא היה מנומנם, ולא רצה לשחק- אני ידעתי את זה בזכות הבעת פניו, או שהיה קול קטן שאמר לי 'תראי, אני לא רוצה לשחק עכשיו. עייף. הולך לישון' והנחתי לו. פתחתי ספר ושקעתי בו. זה היה ספר על בעלי חיים. התעמקתי בו כל כך, שאפי נגע בדפים ועיניי זזו ימינה ושמאלה כל כך מהר שלא ניתן היה לראות איפה הן- בצד ימין או בצד שמאל. מישהו נגע בכתפי. הנחתי שזה אחי הקטן והמעצבן, ג׳וני, שרוצה לשחק. התנערתי ועשיתי כאילו לא קרה כלום. חזרתי לספר, ובדיוק כששקעתי בו שוב שמעתי צהלת סוס. הסטתי את מבטי מהספר והסתכלתי קדימה. לא ראיתי דבר, ולכן הנחתי שהיה זה רק פרי דמיוני. המשכתי לקרוא, אך שמעתי את אותו הקול שוב, והרמתי את מבטי. מישהו דפק על כתפי, אז הסתובבתי. ״מה, ג׳וני?! אתה לא רואה שאני קוראת?!״ התפרצתי על אחי הקטן. אבל לא. היה זה חד קרן צחור כולו, בעל רעמה ארוכה ולבנה, ללא רתמה וללא אוכף. השתתקתי והסתכלתי עליו, נדהמת, והלסת התחתונה שלי נשמטה. עיניו תפסו את עיניי, והוא צהל בהצלחה. הוא ניער את עצמו, וגליל קטן קפץ לידיי. הסתכלתי עליו והתכוונתי להחזירו, אך לא ידעתי לאן. הוא דחק בי בכך שדחף אותי בעזרת חוטמו הארוך, והבנתי שהוא רוצה שאפתח את הגליל ואקרא אותו. 'זה חשוב! פתחי אותו!' שמעתי קול בראשי. הנהנתי ופרשתי על רגליי את הגליל.