עוד זיכרון – פרק 12

פרק 12 – אריאל

-נ.מ שי-לי-
"אני לא מאמינה שאתה מכריח אותי לטוס לשם!" אני כועסת וקמה במהירות מהכיסא המסתובב שבמשרד שלי.
"אין לך את כל הניסיון הדרוש כדי להיות המנהלת, כשהחברה תעבור אלייך אני רוצה שתהיו הכי טובים בשוק." אבא אומר ומנסה לשכנע אותי.
"אבל עד אנגליה? בשביל קורס?" אני מסתובבת ברחבי החדר.
אין לי סבלנות, או כוח.
השבועים האחרונים היו סיוט מבחינתי. גם בעבודה וגם בבית. בעבודה שיגעו אותי מעומס יתר. אני ואריאל לא הפסקנו לריב לשניה, אני לא יודעת למה… אבל אני מתחילה לחשוד שייש לו מישהי אחרת. הוא נעלם המון מהבית, והוא רב איתי על הדברים הכי קטנים, שפעם בכלל לא הזיזו לו.
"כן! תתעוררי שי-לי, את לא טובה בתחום הזה, את צריכה חיזוק." אבא אומר בקול קצת יותר חזק.
אני מבינה שהוא רוצה שאני אהיה הכי טובה במקצוע הזה, אבל התזמון של הקורס הזה לא בא לי טוב. לא מתאים לי להשאיר את אריאל שבוע שלם בארץ כשאני יודעת שקיימת האפשרות הזאת שהוא בוגד בי.
"בסדר, בסדר." אני מסכימה איתו לבסוף, בלי שאני רוצה.
אני עוד אמצא דרך לגלות מה הסוד הזה שאריאל מחביא ממני, אני אמצא מי לוקחת אותו.

-נ.מ אבישג-
"תפסיק!" אני צוחקת את הצחוק המתגלגל שלי שלא מפסיק לשניה.
אני יושבת על כיסא הבר במטבח שלנו, רותם עומד מולי עם החליפה שקניתי לו, עושה פוזות של דוגמן.
הוא מתקרב אלי, מחייך, ואני שמה את ידי סביב צאוורו.
"אתה החתן הכי חתיך שראיתי." אני מחייכת אליו ונושקת ללחי הימנית שלו, הזיפים הקטנים דוקרים את שפתיי.
"תביאי תות." הוא אומר ומסתכל על קערת התותים שעומדת על השייש, תות אחרון מונח בה.
אני לוקחת את התות ומקרבת אותו לשפתיו, שניה לפני שהוא נוגס בו אני מזיזה את ידי ונוגסת בו בעצמי. רותם מביט בי בבלבול ואני מחייכת שוב.
"את פשוט שמנה." הוא צוחק וקובר את הראש שלו בצאוורי.
"אני לא שמנה, אני אוהבת תותים, יש הבדל." אני מציינת עובדה ומגעו של שפתיו על עורי מעביר בי צמרמורת.
"חיסלת קערה של תותים, אבישג." הוא מרים את ראשו מצאוורי. "לבד."
אני צוחקת ומדביקה על שפתיו נשיקה רכה. "כמו שאמרתי, אני אוהבת תותים."
הוא מרים אותי בין ידיו, ידיי עדיין כרוכות סביב צאוורו. הוא מפיל אותי על הספה והולך לחדר השינה, להוריד את החליפה היקרה הזאת כניראה.
אני לוקחת את השלט בין ידיי ומדליקה את הטלוויזיה, מעבירה ערוצים ומחפשת משהו מעניין לראות.
צלצול של הודעה נשמע מהטלפון שלי, שמונח על השייש במטבח. אני קמה במהירות והולכת לשם בצעדים קטנים.
"אז יש תאריך." אריאל כתב.
"כבר פרסמו?" אני כותבת במהירות ושולחת.
מדהים איך התקשורת יודעים הכל, גם אם לא אישרתי את הדברים.
הפעם אריאל מתקשר.
"כן, פרסמו." הוא אומר וזה נשמע שקולו הרבה יותר נמוך מהפעמים האחרות שבהן אנחנו מדברים בטלפון, כאילו שהוא מתבייש. "הפעם באמת מגיע לך מזל טוב."
"תודה." אני אומרת בקול קטן, גם הוא ביישן.
"אני מניח שתהיי יותר עסוקה מדרך כלל?" הוא שואל.
"למה? תכננת משהו?" אני מחזירה שאלה וחיוך קטקטן עולה על שפתיי.
"לא הייתי אומר שתכננתי, יותר בכיוון של חשבתי." הוא אומר ואני שומעת גם חיוך בקולו.
מאחורי אני שומעת צעדים ואני מבינה שרותם חזר.
"אני אדבר איתך מאוחר יותר?" אני שואלת ומסתובבת, רותם עומד מולי כשלגופו בוקסר שחורים בלבד.
"בטח, כן." הוא אומר במהירות ומנתק.
אני מניחה את הטלפון שלי על השייש בחזרה ומתקרבת לרותם.
"הרבה יותר יפה לך ככה." אני צוחקת.

"ואו!" אני צועקת וצוחקת במקביל, ידיי מורמות למעלה ואני מנענעת את ראשי מצד לצד.
אני נמצאת על הגלגל הענק בלונה-פארק. מצידי הימני אני שומעת את הצחוק המתוק של אריאל.
"זוכרת? לפני שבע שנים?" הוא צוחק ולוגם מבקבוק המים שבידו.
"ברור!" אני צוחקת.
שבע שנים עברו מאז שהייתי פה בפעם האחרונה. אני זוכרת שזה היה יום שבת, אני חזרתי הבייתה מהצבא כרגיל בחמישי ורק חיכיתי שאריאל יחזור בשישי אחרי חודש שלם שלא ראיתי אותו. החלטנו לעשות משהו כיף יחד אז פשוט באנו לכאן, ללונה פארק. ישבנו בדיוק בתא הזה וצחקנו על כל האנשים שנראים כל כך קטנים מלמעלה.
"השנים הכי טובות שהיו לי." אני ממלמלת ומסתכלת לעבר הים, שם השמש מתחילה לשקוע.
"אמרת משהו?" הוא שואל ואני ישר מפנה את מבטי ומסתכלת עליו.
"כלום, פשוט… אמרתי שאלה היו השנים הכי טובות בחיים שלי." אני אומרת יותר בברור.
"גם שלי." הוא אומר מיד, בלי לחשוב פעמים.
חיוך קטנטן משחק על שפתיי כשאני עדין מסתכלת בעיניים הירוקות והיפות האלה.
זה לא שעכשיו לא טוב לי, פשוט עכשיו שאני מסתכלת על כל מה שעברתי בחיים האלה, אני מבינה שאחרי שאור נהרג לא חשבתי שבאמת יהיו לי חיים. הייתי בטוחה שאני אסיים את כיתה י"ב בלי בגרות, בלי זכרונות, ושלא נדבר על חבר. הצבא הייתה תקופה מדהימה כי באמת שהתחלתי להרגיש בנוח עם אריאל, באמת אהבתי אותו.
הגלגל הענק מתחיל להסתובב וזה קוטע את כל המחשבות שלי, אני מפנה אני מבטי מאריאל וחוזרת להסתכל על השמש שכמעט ונעלמה במי הים. הגלגל לא עוצר שוב ואנחנו מגיעים במהירות למטה.
"מה עם רותם?" אריאל שואל כשאנחנו בדרך לרכב.
"מדהים." אני עונה בכנות אך מפנה את ראשי מטה.
"אני אגיד לך את האמת, לפני שלוש שנים לא חשבתי שנהיה במצב הזה היום." הוא אומר ברצינות ומסתכל עליי. "כשעזבת אותי אבישג, שנאתי אותך. שנאתי אותך כי עדיין אהבתי אותך ולא יכולתי להעביר את הרגשות האלה, עד שפגשתי את שי-לי והיא החזירה אותי למציאות. אבל אם מישהו היה אומר לי שאחרי כמה שנים אני אפגוש אותך והיינו הופכים להיות שוב ידידים טובים, הייתי צוחק לו בפרצוף."
אני מקשיבה למה שהוא אומר ופשוט מבינה אותו.
זה לא קל לחזור ולהפגש עם בן-אדם כל-כך מוכר לך, אבל לא במערכת יחסים רומנטית ואינטימית אלה במערכת יחסים שהיא לא יותר מדידיות.
"אבישג תסתכלי לכאן!" לפתע אני שומעת ומאחוריי ניצבים כמה צלמים.
"מי זה?" אחד מהם שואל ומצביע על אריאל.
"מה עם רותם?" אני שומעת עוד שאלה ובשניה מתחילה לרוץ לעבר המכונית.
לא מתאים לי שהתקשורת תתערב לי גם בזה.

אנחנו עולים במעלית בשקט, כל הדרך אף-אחד לא דיבר. כניראה מתוך מבוכה, או מחשבות. זו המציאות שלי, אני לא יכולה להתכחש לה או לחשוב שהיא לא קיימת, ובטח שאני לא יכולה לברוח ממנה.
"אתה בסדר?" אני שואלת בזמן שאריאל פותח דלת אפורה ולעיני נגלה בית יפייפה.
הוא לבן ונקי, וזה נותן תחושה כאילו את נמצאת בארמון.
"לא." הוא עונה ושם את מפתחות הרכב שלו על השולחן הלבן שבמטבח. "שי-לי יכולה לראות את זה."
"מה?" אני שואלת ומתקרבת אליו, הוא מדבר כאילו שי-לי לא יודעת שאנחנו נפגשים.
"שי-לי לא יודעת על הקשר בנינו." הוא אומר ואני מתרחקת ממנו.
אני לא מאמינה למה שאני שומעת.
במשך תקופה אנחנו מתראים ומעמידים פנים שאנחנו לבד בעולם, בלי אף-אחד. והחברה שלו בכלל לא יודעת? מבחינתי, זה לא בא בחשבון. רותם, מבחינתי, היה חייב לדעת על הקשר בנינו, אני לא אפגע בו.
"למה לא סיפרת לה?" אני שואלת בעדינות ובשקט, אני רוצה לשמוע תשובה הגיונית, באמת.
"חשבתי שזה עיניין של פעם אחת, שתיים," הוא אומר ומסתובב, מסתכל עלי בעוד הוא נשען על השייש הלבן. "לא ידעתי שאנחנו נהיה ככה."
"נהיה איך ככה?" אני שואלת וזה מרגיש לי כמו בגידה.
אני מרגישה מלוכלכלת, זולה. אני מרגישה רע, מאוד.
דמעה קטנה עולה לי בעין ימין, אבל אני לא מתייחסת אליה.
גם אחרי שעברו שנים, איך רק מולו אני בוכה כל הזמן?
אני מבינה שאריאל רואה את הדמעה שיורדת כי הוא קם מיד ומתקרב אלי.
"אל." אני אומרת ודוחפת אותו ממני רגע לפני שהוא מחבק אותי. "אני לא חושבת שאנחנו צריכים להמשיך בקשר הזה."
"אבישג." אריאל אומר וקולו הופך להיות רך יותר.
"איך היא תגיב כשהיא תראה את התמונה של הלקוחה הפוטנציאלית שעומדת לחתום אצלה והחבר שלה, כל כך קרובים?" אני שואלת ומוחה דמעה קטנה. "אני לא רוצה להיות זאת שתפריד בניכם, אריאל."
"את לא." הוא אומר ואני מרגישה מגע קר מלטף את ידי. "אבישג תסתכלי עליי."
אני מרימה את עיני ומסתכלת בעיניים הירוקות המוכרות שאני כל כך אוהבת.
"את לא." הוא אומר שוב, הפעם עם חיוך.
אנחנו קרובים, יותר מהרגיל. אני מרגישה את נשימותיו עליי ובאיטיות חיוכו יורד מפניו.
העיניים שלי מרפרפות בין עיניו לשפתיו והוא רוכן אלי באיטיות.
שפתיו פוגשות את שפתיי בעדינות. ידי עולה ונוגעת בלחי שלו, ידי השנייה נכרכת סביב צאוורו ומושכת אותו אלי.
ידיו של אריאל מונחות על אגני ולאט לאט מושכות למעלה את החולצה ממני.
אני מתנתקת ממנו לשניה, מורידה את החולצה שלי וחוזרת לנשק את השפתיים שהתגעגעתי אליהן בלי סוף.
הנשיקה מעמיקה ונהיית אגרסיבית יותר, גופי מתחכך בחולצתו של אריאל וזה גורם לי לצמרמורת.
אנחנו הולכים אחורה, ידיי יורדות ומורידות לאריאל את החולצה. אנחנו נכנסים לחדר חשוך, אריאל מצמיד אותי לקיר ומלטף את שערי, ביד השניה הוא נוגע באגני ומרגע לרגע אני מרגישה יותר ויותר טוב.
האור נדלק ואריאל עוצר את הנשיקה שלנו. הוא מרים אותי בשתי ידיו החסונות ולוקח אותי למיטה, שם הוא מפיל אותי ועולה מעליי.
"כל-כך התגעגעתי אלייך." הוא לוחש כשהוא מוריד את מכנסיי.
הוא קובר את ראשו בצאוורי ונושק לי נשיקות קטנות ונעימות, אני גונחת כשגופו מתחכך בשלי.
בראשי לא עוברות מחשבות, רק דבר אחד אני רוצה.
וזה אריאל.