חטופות – פרק שביעי

אחת האחיות נותנת לי מגבת ובגדי בית חולים נקיים ומראה לי איפה המקלחת. אני פותחת את המים ונעמדת מתחת לזרם. אני עומדת כך דקות אחדות, נותנת למים לשטוף אותי, להוריד את הלכלוך ואת הזוועה. המים שנשטפים ממני עכורים. עבר זמן רב מאז שהתקלחתי. אני עומדת כך עוד כמה דקות, ואז חופפת ומשפשפת את העור עם הסבון. כמה שיותר. בסופו של דבר אני מסיימת ויוצאת מהמקלחת.
————–
עושים לי הרבה בדיקות, מכל מני סוגים, וכשהם מסיימים מסתבר שאני דיי בריאה, עם כמה מכות שטחיות, קצת מיובשת ובתת תזונה. אני צריכה להישאר שם עוד יום-יומיים להשגחה. הם מחברים לי אינפוזיה, רושמים לי תוספי תזונה ונותנים כמה הסברים לאמא שלי. "אמא, איפה איתמר?" אני שואלת.
"בואי, הוא בלובי"
אנחנו יורדות קומה במעלית ומגיעות אל הלובי. אני נעמדת ליד הדלת ומסתכלת עליו. "איתמר…" אני לוחשת, ובפעם הראשונה מאז שחזרתי דמעות זורמות על פניי. אני הולכת לקראתו והוא קם, גם הוא על סף בכי. אני בוחנת אותו במהירות במבטי, עיניו החומות כבר לא נראות מלאות בביטחון, אלה פגיעות ועצובות.
אבל אז פרצופו מתמלא הקלה ואני שמחה לראות את האיתמר שזכרתי חוזר אל פניו. אני מחבקת אותו חזק, דמעותיי מרטיבות את חולצתו, אבל הוא לא עוזב. אני מסתכלת בעיניו היפות במשך כמה שניות. הוא מתקרב אלי באטיות, ואני יודעת מה הדבר הבא שהולך לקרות.
"אני מצטערת…" אני לוחשת ומפנה את ראשי. "אני לא מסוגלת…" אני אומרת וזרם הדמעות מתחזק. "זה בסדר" הוא אומר ומחבק אותי בחוזקה. "הכל בסדר…" אני נשארת ככה כמה דקות, והרגשת ביטחון עוטפת אותי ביחד עם זרועותיו.
————–
בדרך חזרה מהלובי אני פוגשת את דנה. היא נראית שבורה יותר ממה שהייתה. "מה קרה?" אני שואלת אותה. "אני… אני נכנסתי להריון… הם נתנו לי כדור להפלה… ואני אצטרך לבלוע עוד" היא אומרת ופורצת בבכי. אני לא יודעת מה להגיד, אז אני פשוט מחבקת אותה.
————–
אלין, הפסיכולוגית שלי עוד מלפני החטיפה, יושבת מולי על ספה אפורה. החדר דיי קטן, על הקירות הלבנים יש ציורים של ילדים ובינינו יש שולחן קפה קטן. ולחשוב שפעם הבעיות הכי גדולות שלי היו ביטחון עצמי, לימודים והחברה. אני מסתכלת על הציורים, על השולחן, הכל בשביל לא להישיר מבט. היא לובשת בעיקר גוונים אפורים. היא מסתכלת עליי, ואני מניחה שהיא בוחנת אותי.
"שאלתי את עצמי למה לא הגעת לפגישה. ידעתי שהיית מודיעה, מתקשרת… אבל זה לא קרה. הרופאים והשוטרים סיפרו לי מה קרה לך. איך את מרגישה?" היא שואלת. הקול המוכר שלה מוזר, הוא כאילו רך אבל גם קשוח. אני מושכת בכתפיי בתגובה.
"אני יודעת שקשה לך לדבר על זה. שאת מרגישה שאף אחד בעולם לא יוכל להבין, שזה סתם בזבוז של זמן" היא אומרת בקול רך.
"זה… אני מבינה למה אני צריכה להיות פה, אני פשוט לא חושבת שזה יעזור במשהו" אני אומרת ומסתכלת עליה, בוחנת את תגובתה.
"דניאל, מה שעברת זה לא דבר פשוט. התעללו בך, פגעו בך… זה בהחלט לא דבר פשוט. זה גם לא דבר שאפשר לעבור עליו עם סדר היום. את צריכה לדבר על זה, לשתף, זה יעשה לך רק טוב. גם אם עכשיו זה לא נראה ככה, זה יעזור לך. לא בשיחה הראשונה, לא בשנייה, אבל אני מבטיחה לך שבחמישית כבר תרגישי שיפור" אני משעינה את ראשי על ידיי.
"זה לא נכון" אני אומרת בשקט. "אף אחד לא יכול להבין אותי, ואני לא חושבת שלדבר יעזור" היא שוב מסתכלת עליי, בוחנת אותי, ואני מרגישה כאילו אני במעבדה, צריך לבדוק ולנתח נתונים.
"בואי ננסה. אני רוצה שתספרי לי, בלי להוציא שום דבר, איך הרגשת. מהרגע שבאו לקחת אותך" אני מנידה את ראשי. "לפחות תנסי?" היא שואלת ומטה את ראשה מעט.
"אני לא חושבת שזה יעזור, אבל… בסדר. בהתחלה, עם איתמר, אני חושבת שהרגשתי בטוחה. זה קצת קשה להיזכר בתחושה כשכל כך הרבה אחרות באו אחריה" היא מהנהנת. "אפילו חשבתי שאולי אני אאבד את הבתולין שלי באותו יום, את יודעת? זה לא היה כל כך רחוק ממה שקרה… כשהוא לקח אותי, ברור שפחדתי, אבל אני… אני לא יודעת מה ציפיתי שהוא יעשה… אני מניחה שבאיזשהו מצב כבר הבנתי שהוא… חשבתי שאולי הוא יהרוג אותי, וזה הבעית אותי, אבל לא שיחטוף אותי…" דמעות מתחילות להיווצר בעיניי והיא מעבירה לי חבילה של טישו.
"תודה" אני אומרת ומנגבת את פניי. "כשהוא… כשהוא התחיל לגעת בי, ממש פחדתי… אבל כשהוא… כש… אני חושבת שאז הרגשתי בעיקר כאב. כאב פנימי כזה… ואשמה. אני יודעת שאני לא אמורה להרגיש את זה, אבל הרגשתי אשמה בגלל המראה שלי ובגלל זה שלא התנגדתי כמו שיכולתי ו-"
"דניאל," היא קוטעת אותי, "זו לא הייתה אשמתך. בשום אופן אסור לך לחשוב ככה. היחידים שהיו אשמים הם החוטפים, וזה לא קרה לא בגלל הלבוש שלך ולא בגלל ההתנהגות. אני יודעת שאת לא מאמינה בזה, אבל את יכולה להאמין לי שזה ישתנה" היא אומרת בתקיפות. "את רוצה להמשיך?" היא שואלת, ברוך הפעם. אני מושכת בכתפיי.
"ו… אולי גם הרגשתי קצת… אממ… אשמה, בגלל שאמרתי לאיתמר לא ללוות אותי. אולי אני גם כועסת שהוא לא התעקש יותר. הרגשתי חסרת אונים. בשלב מסוים כבר איבדתי תקווה… אני חושבת שהוא פסיכופת, אולי סדיסט… אבל אני גם חושבת שהוא אדם מסכן ובודד. איך שהוא ניסה לטפל בי… קודם הוא חתך אותי, מעך לי את הנפש, אבל אחר כך… הוא שטף לי את הידיים ועטף אותן…" אני מראה לה את ידי בתוכחה.
"אבל אז דנה הגיעה, והיא עזרה לי. היא החזירה לי את התקווה ונתנה לי אפשרות לעזור לה. בגלל זה במשך איזה יומיים הם לא נגעו בה. אבל אז בגללי היא ברחה, ואז הם… הם התעללו בה, יותר מכמה שהם התעללו בי במשך כל הזמן הזה" אני לוקחת עוד נייר, אבל הפעם מקמטת אותו.
"למה את חושבת ככה?" היא שואלת.
"בגלל… בגלל שבי הם אף פעם לא הצליפו עם חגורה. לא נגעו בי במשך יותר מ… נגיד, חצי שעה. היא עברה את זה במשך מלא זמן" אני משפילה מבט, לא רוצה לפגוש בעיניה.
"מה שעברת הוא לא פחות נורא. את עברת התעללויות פיזיות ונפשיות לא פחות נוראיות במשך כמעט חודש. את מסוגלת להמשיך?" היא שואלת, דאגה מופיעה בעיניה. אני מהנהנת.
"הקטע הוא, שמה שהיא עברה… זו הייתה אשמתי. אני רמזתי לה לברוח, וכשזה לא עבד, אז הם פגעו בה…" הפסיכולוגית מנידה את ראשה.
"דניאל, זו לא אשמתך. היא בחרה לצאת, ולא הייתה שום דרך שתדעי שעוד אדם עזר להם. את מבינה שזו לא אשמתך?"
אני מהנהנת, אפילו שאני לא לגמרי מרגישה כך.
"עכשיו, את מעוניינת להמשיך?" היא שואלת.
"בסדר. בהתחלה… כשהפסיכופת, אלכס, כשהוא…" אני לא מסוגלת להגיד את המילה. זה יהפוך את זה ליותר אמיתי ממה שזה עכשיו. "אנס אותך?" היא שואלת בזהירות. שוב המילה מעבירה בי גלי קור וחרדה. זיעה קרה מתחילה להיאגר על עורי. אני מתקשה לנשום.
"תנשמי עמוק" היא אומרת, ואני רואה ששוב דאגה מופיעה על פניה. אני מסדירה את הנשימה לאט.
"כן… כשהוא… אנס אותי" אני מוציאה את המילים האחרונות מהר. "פשוט שכבתי שם, לא עשיתי כלום, לא התנגדתי, אבל גם לא שיתפתי פעולה… כשה… כשהשוטר הגיע, הוא איים עליי ועל דנה, כך שהייתי חייבת לעשות מה שהוא רוצה…" הדמעות מאיימות להכריע אותי, הן זורמות עכשיו ללא הפסקה.
"זה בסדר, את לא חייבת להמשיך" היא אומרת. "יש לנו עוד רבע שעה. את יכולה לשבת פה ולהמשיך לספר, את יכולה לשבת פה בשקט ואת יכולה ללכת. עברת הרבה מאוד, וזה טוב שאת משתפת, אבל את לא חייבת להוציא הכל בבת אחת."
"לא, זה בסדר… אני יכולה…" אני אומרת ומסובבת את הטבעת על אצבעי. "הוא אמר לי לגעת בו. ואז כשהוא… זה כאב כל כך. שנאתי אותו. בכל נים בגופי, הוא פשוט הגעיל אותי ושנאתי אותו. אני לא יודעת מה בדיוק הרגשתי כש… זאת אומרת, אני לא יודעת…"
"הגוף מפתח הגנה. זה נורמלי אם הרגשת שלא בדיוק סבלת מזה. אל תחשבי שזה לא בסדר" אני מנידה בראשי.
"זה לא בדיוק זה, זו לא בדיוק הכוונה שלי… אני לא יודעת איך להסביר. זה כאילו הרגשתי אותו פיזית, אבל לא מעבר לזה. פשוט כלום אחד גדול" אני אומרת והיא מהנהנת.
"פשוט אף פעם לא חשבתי שככה תהיה הפעם הראשונה שלי. לא הייתי מסוגלת אפילו לנשק את איתמר… ואני אוהבת אותו. את איתמר. אבל אני לא חושבת שעכשיו אני אהיה מסוגלת אי פעם…" הדמעות יורדות עכשיו במהירות במורד פניי. "אני לא יודעת… תמיד חשבתי שאיתמר יהיה הראשון שלי. שהוא יהיה האחד והיחיד. עכשיו…" אני מושכת בכתפיי בחוסר אונים.
"אני יודעת שאת כרגע מפחדת מזה, מאינטימיות. אבל אל תדאגי. אני מבטיחה לך שזה יעבור" אני לא יודעת אם זה יעבור. אני לא חושבת שזה יוכל אי פעם לעבור, אבל אני לא מגיבה.
"כשהשוטרת באה… השוטר לקח אותי החוצה. ו… טוב… אני כמעט לא זוכרת מאז. אני זוכרת שהוא החזיק אותי ושבכיתי, ואני זוכרת את הדם… הוא היה על כולי. נמרחתי בדם שלו, והוא החתים אותי מעבר לכתם פיזי. הוא… הייתי מבועתת. אחר כך אני לא זוכרת כלום" אני מסיימת ומרגיעה את נשימתי. לשאוף… לנשוף… לשאוף… לנשוף… היא בוחנת אותי. שוב. "את רוצה ללכת עכשיו? נגמר לנו הזמן, אבל… אם את רוצה להישאר ולהירגע קצת את מוזמנת"
אני מנידה בראשי, מודה לה, קמה ויוצאת מהחדר.
————–
"רון" אומרת דנה באטיות, מתענגת על צליל שמו על לשונה. היא מסתכלת בו לרגע בזמן שהוא מסתובב. "דנה!" הוא אומר בפליאה. "את… את בסדר?" הוא שואל.
היא מחייכת אליו בחמימות. "עכשיו יותר טוב" הוא שם את ידיו על לחייה. "כל כך פחדתי…" הוא לוחש, מסתכל בה. "זה בסדר" היא אומרת, "עכשיו הכל בסדר" הוא נושק לה ברכות. "רון?" בפתח המסעדה עומדת נערה יפהפייה שנראית כאילו היא מבלה הרבה בחוף הים, עורה שזוף ושיערה בהיר מהשמש.
"מה קורה פה?" היא שואלת בקול מאופק. "אה… אני…" הוא מגמגם, לא יודע מה להגיד. "מי זאת?" שואלת דנה, לא רוצה להאמין למחשבות שמתרוצצות בראשה. "זאת… זאת לורן. היא… אה…" דנה מתרחקת ממנו.
"הבנתי" היא אומרת בשקט. "אני מנחשת שלא פחדת בשבילי, אלה בגללי. חשבתי עלייך כל יום, מה יקרה כשניפגש… אני מניחה שזה היה לשווא" היא מסיימת את דבריה ויוצאת מהמסעדה. הנערה, לעומתה, הולכת אליו במהירות ונותנת לו סטירה. "אידיוט" היא מסננת ורצה בעקבות דנה. "אני כל כך מצטערת, לא ידעתי…" היא מסתכלת עליה, מצפה לתגובתה. כעבור כמה שניות עונה דנה, בדמעות; "זה בסדר, גם אני לא"