~אחרי הכול אני בוחרת להישאר~ הקדמה+ פרק1 (סיפור ראשון)

בר הראל, הייתה עד עכשיו הנערה החמודה עם המשקפיים העגולים ועם השיער הבלונדיני המתולתל והמתוסבך שהגיע עד אמצע הגב.
בר לא הייתה מקובלת, תמיד היו צחוקים עליה, מציקים לה ואפילו הבחור שהיא הייתה מאוהבת בו מאז ומתמיד התייחס אליה בזלזול.
הוריה גרושים, אביה גר בקליפורניה יחד עם בת זוגתו החדשה לעומת אמה, שהייתה רק מנסה לשמור שהבית לא יתפרק והחובות לא יגדלו.
חייה נראו לה נוראים עד כך שהחליטה לקחת פסק זמן ולהתגורר שנה אצל אביה, השנה הזאת נתנה לבר את האפשרות להפוך מהנערה הצעירה והשקטה לנערה שיכולה לגרום לכול מי שמביט בה לשכוח הכול ברגע אחד.
בר הראל חוזרת אחרי שנה חזרה לתל אביב, לאמא שלה, לכיתה, לילדים ובעיקר בכדי להראות לכולם את בר החדשה שתיתן הכול בשביל להראות לאלה שהורידו לה את הביטחון שהפעם התפקיד שלהם בסיפור כבר אינו הכרחי.

~
………………………………………..פרק 1…………………………………….
עדיין היה לי קשה לקלוט שכבר נגמרה השנה, שנה שבאמת הצליחה לגרום לי הרגשה טובה לשם שינוי, שנה שנתנה לשינוי שרציתי לקרות.
היה קשה לעזוב את אבא שלי שבאמת תמך ועזר ולומר את האמת החברה העכשווית שלו, הייתה מדהימה, היא עזרה והייתה כמו חברה טובה שאני יכולה לדבר איתה על הכול…
אבל עכשיו אני בדרך חזרה לבית "הישן", לעיר שבה נולדתי יושבת לי במונית שעתה יצאה מהחנייה של שדה התעופה ונוסעת החוצה אל הכביש הראשי ואני בזמן זה, מסרקת בעזרת אצבעותיי את שיערי החלק, הארוך והבלונדיני שהיה מונח בשלווה על הגופייה הלבנה והרופפת שהייתה לבושה על גופי השזוף, יחד עם הג'ינס הקצר והבהיר שהיה מותאם לנעליים.
" אם אפשר לשאול בבקשה…" התחיל הנהג ועיניו היו על הכביש.
" בר" אמרתי מיד והסרתי את משקפי השמש מעיניי הגדולות בצבע אפור חלש.
" מהיכן הגעת? " שאל והביט במראה לכיווני
" הייתי אצל אבא שלי, שגר בחוץ לארץ" עניתי עם חיוך
" נחמד, טוב לדעת שהשפה העברית עדיין נשארה איתך" אמר והנדתי את ראשי בהסכמה
" כמובן, כול יום התאמנתי בשביל לא לשכוח" אמרתי והוא חייך. הנסיעה הייתה די ארוכה ושקטה, הבטתי בבניינים הגבוהים של עזריאלי ועל האנשים שעוברים במעבר חצייה יחד עם הילדים שאחזו בידיהם.
" אני מקווה שתחזרי כמה שיותר לשגרה נערה צעירה" אמר ופנה לרחוב שבו אני גרה ועצר את המכונית מול בית קטן, כמו שאני זוכרת,
הבית שלי, לא הייתי בו שנה, אמא שלי…היא יודעת שאני אמורה להגיע היום, מהעניין איך היא הסתדרה כול התקופה הזו.
" תודה רבה" אמרתי אחרי ששילמתי לו ויצאתי מהמונית אל עבר הבית גוררת אחרי את המזווגות הכבדות .

' טוק טוק'

" מי זה?" שמעתי את קולה של אמא שלי מעבר לדלת ברגע שנעמדתי במקום מחכה שתפתח
"א..ני בר" אמרתי עם רעד בקולי, ושמעתי את המנעול של הדלת נפתח.
" בר, מתוקה שלי הגעת!" אמרה מבסוטית שפתחה את הדלת בפניי ומשכה אותי לחיבוק חם ואוהב.
" היי אמא" אמרתי עם חיוך ונכנסתי אל הבית יחד עם המזוודות, שוק תקף את גופי ברגע שהבנתי מה החיסרון בלהחסיר שנה מהחיים הרגילים שלך, היה לי שונה פתאום לחזור לפה אחרי שגרתי במקום כמו קליפורניה, אבל הינה אני חוזרת לארץ ישראל, אל העיר תל אביב ואל החיים עם אמא.
" היית כול כך חסרה לי ילדה שלי! איך היה אצל אבא?" שאלה וגררה אותי אל הסלון שנראה עכשיו יותר גדול מהפעם הקודמת , היא התיישבה על הספה בצבע קרם מעור וסימנה לי לבוא לשבת על ידה.
" השתנית כול כך" אמרה והחזיקה את פניי בשתי ידיה ובחנה את השינוי שעברתי.
" ולמרות זאת זיהית אותי" אמרתי והיא חייכה
" איך לא? את הבת שלי! גם אם תעברי עשרות ניתוחים פלסטיים, אני אזהה " אמרה ונתנה לי נשיקה על המצח.
" אמא" אמרתי והיא עצרה והביטה בי
" איך את?" שאלתי אותה והבטתי לכיוון ראשה שהיה מכוסה במטפחת, רק עכשיו הבחנתי.
" אני..ב..סדר מתוקה" אמרה שהבינה שהבחנתי במטפחת על ראשה ומיד הביטה לרגע לכיוון החלון הגדול שהשקיף אל חצר הבית.
" אני לא רוצה שתיבהלי פשוט זה הכול" הוסיפה וגופי רעד מדאגה.
" אמא…"
" השנה גילו שיש לי גידול במוח, הסירו לי אותו כמה פעמים אך הוא התרבה, אבל אל תדאגי אני בסדר…אני עוברת עכשיו טיפולים שעומדים לעזור לי להבריא! והכול יהיה טוב! את תראי" אמרה וליטפה את שיערי.
דמעות הציפו את עיניי, לא הייתי צריכה לעזוב…הייתי צריכה להיות איתה, היא עברה תקופה קשה בזמן שאני ישבתי לי במכון יופי מפלרטטת עם בחורים.
" היי, הכול יהיה טוב החובות כבר שולמו, וכפי שאת רואה הבית במצב יותר טוב" ניסתה להרגיע אותי , למרות שהיא צדקה הבית באמת השתנה, הוא יותר מסודר והרהיטים השתנו רק עכשיו הבנתי עד כמה התגעגעתי .
" אבל לא אכפת לי כרגע מהבית אמא!" אמרתי והדמעות זלגו והיא מיד עטפה אותי בחיבוק.
" אני אהיה בסדר בר" אמרה שוב ושוב עד שלבסוף הדמעות הפסיקו לזלוג.
" התגעגעתי אלייך " אמרתי
" גם אני ילדה שלי, עכשיו בואי הכנתי לנו ארוחת ערב ותזכרי מחר את מתחילה את כיתה יא' בבית ספר הקודם שלך, דיברתי כבר עם המנהלת לגבייך ואני בטוחה שמחר יהיה יום מעניין מאוד בשביל כולם לגבי השינוי החדש שלך" אמרה בזמן ששתינו קמנו מהספה והלכנו אל המטבח לאכול ארוחת ערב.

הארוחה בעיקר התמקדה על הנושא של חזרה לבית ספר, היא הסבירה לי שהיא סידרה כמובן את הכול ושאני אקבל את ספרי הלימוד ואת הקוד הלוקר החדש מחר.
החברות שלי שיר ורוני, החברות היחידות שתמכו בי בשנים הקשות בבית הספר, מסתבר שהן כול יום שאלו את אמא שלי איפה אני? ,מתי אני יכול לדבר איתן?.
ובאמת הרגשתי שהן היו חסרות לי, לפחות מחר אני אוכל להשלים את הפערים איתן.

אחרי הארוחה עליתי לחדרי לנקות את האיפור מפניי , צחצחתי מהר את שיניי, לבשתי את הפיג'מה שלי שהייתה כבר מסודרת בארון יחד עם שאר הדברים שהוצאתי מהמזוודה וסידרתי אותם.
מהר נכנסתי אל המיטה, שוחחתי עם החברות מקליפורניה במשך שעה דרך הסקייפ בטלפון ואחרי שסיימתי לדבר איתן הנחתי את הטלפון חזרה על השידה, מכבה את האור בעזרת המתג שהיה על הקיר הקרוב למיטתי והחושך שרר במהירות בחדרי.
מעניין מה יקרה מחר..לפגוש את כול " החברים" שלא הניחו לי לרגע.
אבל שחושבים על זה…אני סוף סוף יראה להם שהחוקים השתנו, שכול מה שיקרה מעתה והלאה יהיה בגללם.
אחרי דקות ארוכות של מחשבות שקעתי אל תוך שינה עמוקה ואל חלום מתוק שחזר כול הזמן אל ראשי.