המבט שלך – פרק 2

״יקיר אוחנה אתה מואשם בפריצה לחנויות ובתים ובסחר בסמים.״ השוטר אמר בקול קשוח. יקיר שלי, סמים?
״אדוני השוטר יש לך טעות, אני גרה עם יקיר כבר שנה ובחיים שלי לא ראיתי גרם אחד של סמים.״ אמרתי והסתכלתי על יקיר שהשפיל מבטו לרצפה.
קיוויתי בכול שריר בגופי שזה לא נכון, שזה שקר, שזה סתם הוצאת דיבה שקרית לחלוטין ועוד רגע הם ילכו ונמשיך בחיים האלה יחד.
לאחר דקה או שניים שאף אחד לא דיבר פתחתי את פי. ״יקיר?״ שאלתי אותו בתקווה שהשוטר משקר, לפני שעזבתי את הבית עשינו עסקה, אין סמים ואין אלכוהול.
״אני מצטער.״ אלו המילים היחידות שיצאו לו מהפה במשך כל הזמן שעמדנו שם, דמעות קטנות ומעיקות בצבצו בשולי עיניי והרגשתי את גופי מתקשח לדבריו.
״אני בטחתי בך ואתה שיקרת לי!״ צעקתי, באותו רגע לא היה אכפת לי מכלום, לא מהשוטרים שעמדו בפתח הדלת, לא מהשכנים בפנסיון, ולא מהבנאדם שהיה הכי חשוב לי בשנה וחצי האחרונה, צעקתי עליו בכול כוחי, הטחתי בו את האשמות אחת אחרי השניה. סמכתי עליו כול כך והוא איכזב אותי.

•כעבור חודש•
״רוני אמסלם, מואשמת בסיוע לנאשם יקיר אוחנה בפריצות לבתים וחנויות.״ השופט דיבר, ואני הסתכלתי לצד וראיתי את יקיר יושב עם עורך דינו, כל כך נגעלתי ממנו, קשה לי לחשוב שבשבילו וויתרתי על חיים ורודים.
הייתי נערה פופולרית, עם ציונים מעולים, וההורים שלי היו כל כך אוהבים ומתגאים בי תמיד.
ברגע שהוריי גילו על היחסים איתו, הם נתנו לי את זכות הבחירה, הם או הוא.
כמו סתומה, בחרתי בו. ויתרתי על כל מה שהיה לי, על ההורים שלי, על החברות שלי, על הלימודים על הכל. והכול בשביל דבר אחד, ששינה לי את החיים מקצה לקצה, יקיר, יקיר שהיה שלי.
״אחרי דיונים רבים, החלטנו שהנאשם יקיר אוחנה שמואשם על פריצה למקומות ציבוריים ופרטיים ובנוסף בסחר בסמים ובכך עבר על חוק שש שש חמש , סעיף א' ילך לכלא לחמש שנים, ורוני אמסלם, את תשלחי לבית אומנה מיוחד שקיים ליתומים ועבריינים צעירים.״ השופט קבע את פסק הדין.
״אבל ההורים שלי,״ התחלתי להגיד והדמעות מילאו את עיניי, בחודש האחרון אני בוכה המון.
״יצרנו קשר עם ההורים שלך והם לא רוצים שום קשר איתך, במקרה הזה אין לנו הרבה אפשרויות.״ השופט אמר והאולם החל להתרוקן.
עיניי התמלאו דמעות והרגשתי שגופי נחלש מרגע לרגע, פחדתי שאם אני אקום אני אאבד את שיווי המשקל ואפול.
״אפשר חמש דקות?״ שמעתי את יקיר שואל את השוטרים שאמורים לקחת אותו.
״שתי דקות.״ השוטר אמר ויקיר התקרב אליי.
״למרות ששיקרתי לך אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך הכי בעולם והשנה וחצי איתך הייתה התקופה הכי יפה בחיים שלי.״ הוא אמר. ראשי היה מורכן, לא יכלתי להסתכל בעיניו אבל עדיין הרגשתי את מבטו עליי, סוקר אותי בפעם האחרונה.
מתחיל בשיער השחור החלק והדק שהיה נוהג ללטף כל לילה, ממשיך לפנים השחומות, לעיניים החומות שהיה מנקה בכל פעם שזלגו מהן דמעות, ממשיך לפה שהיה נוהג לנשק, ממשיך לידיים שעטפו אותו תמיד בחיבוקים ולרגליים ששכבו לצידו כל לילה, הוא נשק לקודקוד ראשי בפעם האחרונה, לא נרתעתי. הוא הלך.
~~
יום למחרת כבר הייתי במכונית של העובדת הסוציאלית שהובילה אותי לבית החדש שלי.
״רוני אל תדאגי, את תכירי חברים חדשים המשפחה אוהבת והילדים שלה חברותיים.״ האישה התחילה לדבר ואני הרגשתי את העייפות שלי, יש לי לפחות שלוש שעות נסיעה עד שנגיע לבית החדש שלי, שנמצא בטבריה.
״רוני קומי הגענו.״ שמעתי את קולה של האישה במעורפל, שפשפתי את עיניי והתמתחתי מהנסיעה המעייפת הזו.
״שלום רוני!״ אישה חייכנית פתחה את הדלת ומשכה אותי לחיבוק.
״שלום.״ עניתי בחיוך צדדי וקטן, החיוך הראשון שלי מאז חודש.
״סוף סוף הגעת, כולם חיכו לך!״ האישה אמרה ורק אז שמתי לב למבטא הארגנטינאי שהתגלגל בלשונה.
״אוי איזה חוסר נימוס מצידי, אני ברנדה עוזרת הבית, בואי אני אכיר לך את כולם.״ היא אמרה ומשכה אותי לפנים הבית שהעובדת הסוציאלית מנסה להשיג אותנו מאחור.

נכנסתי לבית העצום, ספות מפוארות שולחן זכוכית קטן ווילונות מיוצרים מחו״ל קישטו את סלון הבית, שולחן עץ ענק וכיסאות מעץ מלא עמדו בפינת האוכל, יצירות אומנות מוזרות נתלו על הקירות ואגרטלים עם פרחים ריחניים עטפו את חלל הבית, העיצוב היה כמו בסדרות ארגנטיניות ישנות. הוא היה יפה ומחמם, ועם כה נוקשה וסגור. אני יכולה להסתדר עם זה, חשבתי לעצמי.
״רוני!״ שמעתי קול יורד במדרגות.
״נעים מאוד, אני אודליה אם הבית.״ היא אמרה ומשכה אותי לחיבוק.
״בואי נכיר לך את כל החברים למשפחתך החדשה.״ היא אמרה ומשכה אותי, שברנדה נשרכת מאחורינו עם מזוודתי הקטנה.
״אז ככה יש לנו שני מסדרונות, מסדרון אחד לבנות, מסדרון שני לבנים.״ היא אמרה ומצביעה על המסדרונות.
״במהלך היום אתם אוכלים ונמצאים בצד השני מאיפה שנכנסת, בלילה אתם ישנים פה, מיותר להגיד שלא עוברים בין המסדרונות בלילות.״ היא אמרה והביטה בי בחיוך ממזרי.
״בואי נראה לך את החדר שלך.״ היא אמרה והתקדמנו למסדרון.
״תביאי לי את זה!״ שמענו צעקה.
״לא רוצה! אני תפסתי ראשונה!״ שמענו צעקה נוספת.
״מיכל ועדי מה קרה?״ אודליה שאלה והן הפסיקו לצעוק.
״היא לקחה לי את הבובה!״ הן אמרו ביחד.
״אתן יודעות שאצלנו לא רבים על צעצועים, בבקשה תנסו להסתדר או לשחק במשחק אחר.״ אודליה אמרה וחייכה.
״אוקיי אז בואי נסביר לך איך זה הולך, יש שתי בנות בכל חדר, כמו שאת רואה מיכל ועדי בנות השמונה בחדר ביחד, הן תאומות שהגיעו לכאן יחד בגיל ארבע. יש לנו את נעה ויעל בנות שבע עשרה שהן בחדר ביחד ואת תהיי בחדר עם הבת של ברנדה שגרה פה איתנו.״ היא אמרה והמשיכה לחייך, תקוע לה החיוך עם וזלין או משהו?
״נעה ויעל נמצאות בבית ספר בבגרות, כמו כן גם הבנים חוץ מהקטנים אז בואי נכיר לך אותם.״ היא אמרה והובילה אותי למסדרון של הבנים.
״אז ככה, יש את אדיר ואבישי בני תשע שהם בחדר פה״ אמרה והצביעה על החדר מימינה. ״בחדר פה נמצאים דן ודניאל, בני שבע עשרה.״ היא אמרה.
״ברנדה תמשיך להראות לך את שאר הבית כי אני צריכה ללכת לפגישה, ואני אחזור לפני ארוחת הערב.״ היא אמרה נישקה את לחיי ויצאה ביחד עם העובדת הסוציאלית.
״אוקיי אז ככה, ארוחת בוקר בשבע וחצי. אין איחורים!״ היא אמרה בנוקשות והמשיכה, ״יוצאים לבית ספר לאחר מכן, הבית ספר נמצא מעבר לפינה, ארוחת צהריים בשלוש בצהרים, שזה בערך הזמן שחוזרים מהבית ספר, יושבים לאכול כולם יחד, עושים שיעורים, לומדים למבחנים, מתקלחים, ובשבע וחצי ארוחת ערב. תשע כיבוי אורות לקטנים, אחד עשרה לגדולים, בחמישי אין כיבוי אורות כיוון שלא לומדים בשישי, מובן?״ היא אמרה הכל במשפט אחד במהירות ואני התקשיתי להבין.

״אנחנו בבית!״ שמעתי צעקה גברית ודיבורים שהלכו והתחזקו.
״ברנדה כפרה מה מצב?״ נער שחום בעל עיניים חומות ושיער שחור מסופר בתספורת קצוצה של מארינס פנה לברנדה ולאחר מכן הסתכל עליי.
״מה את? יתומה או עבריינית?״ מישהי בעלת גוון עור בהיר, שיער חום חלק ועיניים ירוקות הסתכלה עליי.
״נעה!״ ילדה בעלת שיער שחור מתולתל וגוון עור שזוף השתיקה אותה בצעקה.
״מה? כולנו פה בגלל סיבה לא צריך להתבייש.״ היא אמרה במבט חודרני.
״כן אני חדשה פה, והיו לי כמה מעידות, אבל אני לא מחשיבה את עצמי לעבריינית בניגוד לאחרים פה.״ אמרתי ותקעתי לה מבט חודר, היא הסמיקה והשפילה את מבטה בעוד השאר החניקו צחוק.
״נעים מאוד,״ הבחור מלפני כן פנה אלי והושיט את ידו, ״דניאל.״
״רוני.״ אמרתי ולחצתי את ידו בחיוך.
״איזה ענתיקות אתם,״ בחור רזה עם שיער שחור ופה קטן וממתיק סוד ניגש אלינו בצחוק.
״מה המצב כפרה?״ הוא שאל, ״השם הוא דן.״ הוא ליפף את ידיו סביב גופי הדקיק בחיבוק קליל, צחקתי לתוך החיבוק.
״כן זה דן שלנו, אני יעל.״ הילדה עם השיער השחור המתולתל התקרבה אליי וחיבקה אותי.
״רוני, אבל אתם כבר יודעים.״ אמרתי וחייכתי, מאז שהגעתי לכאן אני לא מפסיקה לחייך.
״היי קטנטנים מה קורה?״ דניאל שאל את הילדים הקטנים שפגשתי קודם כאשר הם נכנסו למטבח.
״למה הגעתם מאוחר?״ עדי שאלה.
״התגעגענו אליכם.״ מיכל השלימה אותה בקול ילדותי, רואים שהן תאומות.
״הייתה לנו בגרות, גם לכם תהיה בעוד כמה שנים.״ נעה אמרה וחיבקה את עדי ומיכל.
״והיא הייתה קשה?״ אדיר שאל.
״מאוד סעמק לא ידעתי כלום.״ דן אמר וקיבל סטירה הגונה באחורי ראשו מדניאל, ״לא ליד הילדים!״ הוא אמר וצחקנו.
קמתי מהכיסא שבו ישבתי בפינת האוכל הקטנה שבמטבח שהייתה מיועדת לישיבה ולא לאכילה והתקדמתי לכיוון היציאה מהמטבח.
״רוני לאן?״ דניאל שאל.
״לחדר, אני גמורה מהנסיעה.״ אמרתי בחיוך, את האמת שלא הייתי עייפה בכלל, פשוט הייתי צריכה זמן לעכל ולבכות טיפה.