נכון

נכון, זה מוזר לך. אולי אתה פשוט לא רגיל אבל אני כן.
אני אוהבת אותך כל יום, כל שעה וכל דקה אז זה כבר בא לי בטבעי.
כל כך רוצה לראות אותך שוב, בטח השתנת מאז. גם אני. אני מנסה לדמיין את תווי הפנים שלך, אני זוכרת שהם מצומקים ועדינים ממש. גם את העיניים שלך אני זוכרת. את העיניים החומות שלך אני זוכרת יותר טוב מהכל. איך שהיית מסתכל עלי ומחייך את החיוך שהכי אהבתי לראות.
אתה כל כך אדיש ואתה גם לא מדבר הרבה אז אני מרגישה חופרת. טוב, אני באמת חופרת.
הפעם הזאת, שנפגשנו על הספסל ואתה הלכת בקצב איטי ואני זיהיתי אותך מרחוק אבל לא הסתכלתי עליך הרבה, כי התביישתי ואז הגענו למרחק יחסית קרוב.
חיבוק.
חיבוק שאני לא שוכחת, שכל כך חסר לי עכשיו ואני רוצה אותו בחזרה.
חצי שנה, אפילו יותר, מספיק זמן כדי להבין שזה אתה. שכל הזמן הזה זה היית אתה ולא אף אחד אחר. ניסיתי להאמין לעצמי שיש זיו, או יובל, או מישהו אחר אבל לא.
כעסתי עליך שהפלת את הפצצה הזאת "אהבתי אותך" ואז אתה הלכת והשארת אותי בלעדיך, לבד.
עברה חצי שנה ועדיין לא הצלחתי להבין למה הפסקנו לדבר. האמת היא, שתמיד אהבתי אותך. הייתי במשך כמעט שנה אטומה ועיוורת לאמת הזאת.

תתקרב ותעשה משהו שיעשה שלא תוכל לעזוב. בבקשה. אפילו תחזיק לי את היד, אל תשחרר, כי אז אני אהיה בלעדיך, שוב לבד.
אתה מתבייש ממני, זה בסדר, גם אני. גם אני מרגישה ככה.
תמשיך להסתכל עלי עם העיניים החומות שלך, לתמיד.
מתי אראה אותך שוב? מתי אוכל לצחוק איתך, מתי תהיה לי ההזדמנות לדבר איתך שעות על גבי שעות מבלי להפסיק. מתי שוב נדבר בסקייפ ואני שוב ארדם באמצע.
מתי תיתן לי שוב לאהוב אותך?
אתה חסר לי, מאוד.