החיים אחרי – פרק 2.

פתחתי את עיניי כשמולי נימצא וילון כחול ענקי מסביב למיטתי ולצידי מכשירים שונים שצמודים לגופי. "איפה אני?" התחלתי לצרוח ברחבי החדר כשאין אף אחד מולי. לפתע,דלת החדר ניפתחה על ידי אדם הניראה בסביבות גיל 40 הלבוש חלוק בצבע לבן עם עוד מישהי שניראת בסביבות גיל 25 וגם היא בחלוק בצבע לבן. "דוקטור היא היתעוררה" האישה שניצבה מולי הפנתה את מבטה לדוקטור בזמן שהוא מחייך אלי. "שלום שירן איך את מרגישה?" הדוקטור שאל אותי כשהוא לוקח את טופס כלשהו שהאחות הביאה לו. "איפה אני?" שאלתי את הדוקטור אבל הפעם ידעתי שיהיה לי מענה. הדוקטור השפיל את ראשו לרצפה החומה ופסע לעברי. לאחר שנייה הרים את ראשו שוב,כשהוא מסתכל עליי ברחמים, ופניו הרצינו. "אני דוקטור לוי ואת עברת תאונה עם מישפחתך לפני חמש שעות ולכן את פה" הוא אמר ברצינות בזמן שאני לא הקשבתי וניתקתי את המכשירים הצמודים לגופי,רצה לעבר המיזדרון. "אבא,אמא,הילה ואיתי איפה אתם" צרחתי ברחבי המיזדרון בזמן שדוקטור לוי והאחות רצו לעברי לעבר כל האנשים ההמומים,כשהם מחזיקים בי בכוח וכובלים אותי למיטה. "לא! אני רוצה את המישפחה שלי איפה הם" צרחתי שוב,שכמעט אני מאבדת את קולי. "עכשיו את תישקעי בשינה עמוקה וכשתקומי תהיי יותר רגועה" שמעתי את האחות מזריקה לי חומר כלשהו ועיניי נעצמות.
***
"היי שירנוש,קומי בשבילי" שמעתי קול מוכר וילדותי בזמן שיד קטנה נגעה בכתפי. פתחתי את עיני כשאני רואה את איתי אחי הקטן מחייך אליי חיוך מתוק ורוכן לחבק אותי. "היתגעגעתי שירני" הוא אמר בזמן שאני נותנת לו נשיקה מצלצלת באוזן. "שירני האוזן שלי!" איתי היתעצבן ואני ציחקקתי לי. "שירני איפה אבא והילה?" איתי שאל בהיתענינות. "הרופא אמר שהם יצאו לחופשה ארוכה זה נכון מה שהוא אמר שירני?" איתי התחיל לבכות ופי נהיה פעור. "חופשה? מה חופשה? לא יכול ליקרות! אבא! הילה! למה?" צעקתי וביכיו של איתי גבר. דלת החדר ניפתחה כשדוקטור לוי פוסע לעברי כמו פעם קודמת,והאחות הולכת אחריו ולוקחת את איתי למחוץ לחדר. "שירן יש לי משהו חשוב לספר לך" דוקטור לוי אמר. "לא בבקשה לא! תגיד לי שהם באמת בחופשה וזה לא מה שאני חושבת!" יבבתי מולו. "לפני יומיים קרתה לכם תאונה של פגע וברח,מישהו עשה איתכם תאונה וכניראה הוא ניצל ממנה וברח. עוד לא יודעים מי עשה את זה מפני שהוא טישטש את עיקבותיו,אבל אני יכול להגיד לך שהמישטרה תעשה הכל כדי למצוא אותו" הוא ענה ברוגע. לא,אני לא סומכת על המישטרה ולא על אף אחד אחר. "בקשר למצב של מישפחתך,אימך ואחיך הקטן איתי ניצלו עם חבלות קלות מפני שישבתם בצד ימין" הוא ענה ברצינות כשהוא קורא טופס כלשהו. "אבל אביך והילה אחותך ישבו בצד שמאל ויצא מצב שהם ניפגעו יותר מפני שהרכב השני הגיע מצד שמאל.צר לי לבשר לך,אבל הם לא שרדו זאת". הדוקטור אמר בעצב בזמן שאני צובטת את עצמי חזק כדי לבדוק אם זה לא חלום,והדמעות הבוגדניות שוב מתפרצות כמו הים.
***
"אבא והילה היקרים שלי" עמדתי מול הקברים שלהם,מספידה אותם בזמן שכולם עומדים ומקשיבים,יבבה חלושה נישמעה החושפת את הכאב. "לפני יומיים אביאל שלנו היתחתן,מי האמין שמאירוע משמח בסוף יהיה לאירוע עצוב וכואב? אתמול אני,אמא ואיתיצ'וק הישתחררנו מהבית חולים אבל אתם לא. אתם הישתחררתם מהחיים ועליתם למעלה. אבא יקר שלי,אתה נתת לי את כל מה שהייתי צריכה,כולל אהבה. הילה אחותי הקטנה,את היית הכל בשבילי. כשרבנו אחרי כמה דקות השלמנו והתחלנו לצחוק כאילו לא קרה כלום. היית בשבילי בכל מצב אחות קטנה. למה הלכתם ממני?" יבבתי מול כולם בבכי. לא יכולתי יותר להמשיך, לכן הלכתי מכולם,בורחת מהפרצופים הרחמניים.
היסתכלתי לרגע אחורה,לעבר שני הקברים,נישבעת לעצמי שאני עוד אמצא אותו ואני אנקום.