מנקודת מבט של חטופה הקדמה

פקחתי את עיניי ובשנייה כאב חד הורגש בראשי, הרגשתי כאילו המוח שלי התנפח ועמד להתפוצץ כל רגע.
הבטתי מסביבי, הכל היה חשוך.
האור היחידי שהאיר ממש קצת את המקום שבו אני נמצאת היה האור מבחוץ שעברו את חריצי התריסים והאירו את החדר.
ידיי ורגליי היו קשורים והייתי שרועה על הריצפה המטונפת הזאת שהריחה כמו נבלה סרוחה.
"יש כאן מישהו?", צעקתי ברעד, פחדתי, אני לא יודעת איך הגעתי לכאן ואיפה המקום הזה ומי קשר אותי.
אני חטופה, חטפו אותי.
"מה את צועקת מפגרת?'", שמעתי קול עבה ומחוספס שואל מבין כל החושך הזה.
הוא התקרב אליי וכף ידו אחזה באקדח שחור ומפחיד.
"אתה הולך להרוג אותי?", שאלתי בשקט ודמעות החלו לזלוג על לחיי.
"אם לא תסתמי זה מה שיקרה", הוא אמר וגופו נעמד לצידי.
"אתה יכול להגיד לי למה אני פה?", שאלתי בחשש, פחדתי, רעדתי שכל זוזה או מילה תעצבן אותו.
הוא כרך ברך אחת והביט בי מקרוב, הרגשתי כמו בסרט אימה.
רק חבל שזה לא סרט וזאת המציאות המפחידה שבה אני נמצאת עכשיו.
"אני שואל כאן את השאלות", הוא החל להגיד והצמיד את האקדח על פניי. "ואת רק תסתמי את הפה שלך או שאני מפוצץ לך את כל הפרצוף", הוא צעק וגרם לכל גופי להשתתק, לרעוד.
מישהו חטף אותי וזה לא צחוק.