Death IS better life
אשמח לשמוע הערות לשיפור, אם יש שגיאות וכדומה וכמובן אם אהבתם.

דלת אדומה

Death IS better life 30/06/2015 689 צפיות אין תגובות
אשמח לשמוע הערות לשיפור, אם יש שגיאות וכדומה וכמובן אם אהבתם.

התיישבתי בכיסא הקבוע שלי. צד שני מימין ארבעה רצפות מדלת הכניסה ושבעה מטרים מהקופאית. תמיד ישבתי שם. זה המקום שלי.
"היי סופי, מה שלומך?" אד המלצר הקבוע שלי שאל בחיוך מעביר סמרטוט שלגמרי ליכלך יותר מאשר ניקה.
"הכל מעולה" החזרתי לו חיוך
"ההזמנה הקבועה?" זאת הייתה כעין שגרה. דבר שקורה בכל בוקר.
הדלת נפתחה, לקוח נוסף נכנס צילצול פעמוני הרוח שניצבו מעל הדלת גרמו לי להרים את מבטי
זה היה בחור, לבוש במכנס שחור ומעוטר בבלורית בלונדינית שנראתה עקשנית נורא,
תמונה של הבחור מתקשה בסידור שיערו בבוקר עלתה למוחי. ניערתי את עצמי בחיוך, זה קורה לי הרבה. המשכתי לבחון אותו, עיניים ירוקות חומות חודרות, חיוך עקום ועור שחום במקצת, החולצה שלו היתה אדומה.
דלת אדומה דהויה, דחיפה עקשנית שמגיעה מצידה השני ולחישה רפה "לא.."
"תסתמי את הפה שלך זונה" הוא התנשם לתוך פיה.
די די. עשר נשימות עמוקות.
אך לפתע כל המקום אדום, שיערה של הקופאית, השולחן שבו אני סועדת, כוס הפאנטה הקרירה של היושבת לשמאלי. אדום הכל אדום.
"סופיה הכל בסדר?" נשימותי שהתקצרו להן יותר ויותר כל שניה הקשו עלי לענות לו אך לבסוף מילמלתי לו "הכל בסדר אד" כשהוא ראה שאינני מדברת עוד נאנח, הניח את הכוס שהייתה בידו והלך לו.
לגמתי מהמים שהשאיר שם מתרגלת נשימות. נשימות שוב ושוב, דמעות החלו עולות בעיני. זה לא הולך.
"תני לעצמך לשקוע בזה סופי, עם הזמן זה יתעמעם" קולה של המטפלת עלה בראשי..
אז נתתי לעצמי לצלול
"סופי! סופי! לכאן! לכאן! תסתכלי על אבא!"
המשפחה המאושרת שנכנסה למסעדה הקטנה גררה בעקבותיה חיוכים מיושבי המסעדה חלקם חיוכים נוסטלגיים חיוכים של אנשים שמישהו מקרוביהם כבר לא לצידם, חיוך המלווה בזיכרונות..
חיוכים רומנטיים גם הם צצו שם מצד זוגות צעירים שתכננו להקים משפחה עליזה כזאת משלהם, מה שגרם להם מיד לאחוז אחד ביד של השניה ולחייך חיוך אינטימי זה לזו.
והיו שם חיוכים. חיוכים של אנשים שליבם לא טהור, שליבם מלא ברוע טהור ובשנאה יוקדת לכל הסובבים חיוך זומם להרע.
סופי בת השמונה התיישבה עם הוריה בצד השני מימין ארבעה רצפות מדלת הכניסה ושבעה מטרים מהקופאית.
היא נהנתה לשים לב לפרטים כאלו, היא ידעה כמה קוביות בדיוק יש בחולצת המשבצות שהיא לובשת, וכמובן כמה עגילים יש לאמה במגירתה. הוריה השתעשעו במנהגה המוזר של ביתם לספור דברים ואיתגרו אותה בכך.
"סופי, בואי נראה אם תוכל לומר כמה דברים אדומים יש במסעדה כולה!" איתגר אותה אביה בחיוך שובב.
סופי שלקחה את המשימה ברצינות החלה מסתובבת בין הסועדים מחפשת דברים אדומים, הסתובבותה בין הרגליים של הסועדים לא הטרידו אותם כלל, חלק מהם היו רגילים לסופי שהרי הייתה באה לשם בכל ערב יום שלישי, וחלקם פשוט קיבלו זאת בהבנה.
סופי ספרה כבר 23 דברים אדומים. "אבא" סופי תפסה בחולצה הירוקה של אביה "אני יכולה ללכת לראות אם גם מאחור יש דברים אדומים?"
אביה של סופי שבדיוק בא לבצע הזמנה הסתכל על המצר בשאלה וזה הנהן בחיוב.
סופי הנרגשת רצה לחלק האחורי של המסעדה, עוברת את המטבח בו הטבחית נותנת לה לטעום מן הגלידה החדשה שרק הגיעה, מעבירה את ידייה על פניה בחיבה ומסתובבת. ואילו סופיה עוברת למחסן.
לבסוף נעצרה מול דלת. דלת אדומה, ישנה נורא, מקולפת ופתוחה מעט. היא נעמדת שם לשניה ובאה לחזור בחזרה אך לפתע נשמעות צעקות מהחדר השני, "תעזוב אותי, אלוהים! תעזוב אותי! מה אתה לא מבין! אני לעולם לא אהיה שלך! אתה אפס, אתה לא ראוי שאסתכל עליך בכלל"
סופי פותחת את הדלת, עד היום היא לא מבינה איך לא עלה בדעתה פשוט לקחת את רגלייה ולברוח.
היא נעמדת בצד המחסן במקום בו כמעט ולא רואים אותה, הדלת נסגרת מאוחריה בנקישה חרישית, מה שלא נשמע חרף הצעקות שמבפנים.
המראה שנגלה לפניה היה מרתיע, בחור שרירי למדי נעמד שם ולצידו בחורה צעירה הנמוכה ממנו בראש הוא אחז בידה בחזקה וירק בפניה מילים גסות שעל חלק מהן נענשה חברתה של סופי כשאמרה אותן
"את לא זזה מכאן מה את לא מבינה?"
"אני לא שלך ג'ייקוב, אני יכולה ללכ.."
"מה את לא מבינה!!!!" הבחור צרח כעת ותפס את הנערה בשתי ידיים שריריות מצמיד אותה אליו "את שלי. את לא הולכת לשום מקום"
"תעזוב אותי!" הבחורה החלה לצרוח בעוד הבחור מרים אותה אל עבר הדלת האדומה מתחמק מהבעיטות החלושות שלה עד שאחת מהן פגעה בברכו
"אז ככה את רוצה?! ככה זה יהיה!"
הבחור הצמיד את הנערה לדלת בידו האחת כך שהיא לא יכלה לנוע וביד השניה שלו פתח את חגורתו והוריד את בגדיו עד שעמד לפניה כשמבושיו בחוץ אך הוא לא סיים בזאת הוא הושיט את ידו וקרע את חצאיתה מעליה מושך את תחתוניה עד שיבבות החלו להשמע "די.. לא.. אני שלך אני לא.. בבקשה לא.."
אך הבחור לא שמע עוד. הוא אחז ברגליה ובעל אותה כשרעש בכיה של הנערה מהדהד לאורך כל אותו הזמן
"סופי?!, סופי!??!!" צעקות נשמעו מעבר לדלת, הבחור ששמע את הצעקות דחף את הבחורה מעליו וירק, "אפילו את זה לא היית שווה" הוא הפטיר ונעלם.
הבחורה בכתה ובכתה וסופי ההמומה נעמדה כנציב מלח עד שהדלת נפתחה.
אמא של סופי נכנסה ומבט של הלם השתרע על פניה כשקלטה את הנערה החצי ערומה ישובה על הרצפה ואת סופי העומדת לידה משותקת.
מה שקרה אחר כך נשאר מעומעם בראשה של סופי, אך הסיטואציה עדיין הייתה חדה מתמיד..
אחרי אותו היום נלקח מסופי הדבר הכי טוב שיש לידים, האמון, התמימות והבטחון.
סופי מרבה לחזור לאותו המקום על אף שהפסיכולוגית שלה ומכריה הרבו לומר לה שזה רק מזיק לה לשוב למסעדה הזו, שאולי כדאי לה לעזוב, אבל סופי נשארה בשלה "לקחו ממני כבר דבר אחד. אני לא ארשה שיקחו ממני גם את זה אני תמיד אשאר כאן.. בכיסא שלי. ארבע רצפות מדלת הכניסה ושבעה מטרים מהקופאית."


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך