לא צריך כותרת

אם לקרוא לזה סיפור או לא, זה כבר עניין אחר.
כשדבר קורה לך בחיים אתה רק רוצה להוציא אותו החוצה,לדבר על הרגשות שלך.
לי זה לא מספיק פשוט להגיד לחברים שלי כמה שרע לי, או לבכות שיכורה באיזו מסיבה ולצרוח לשמיים.
רק רציתי שהיא תשמע אותי, שהיא תדע שאני אוהבת אותה, שאני רוצה אותה בחזרה.
אז הינה אני רושמת את זה ב3:26 בלילה , ביום של היום הולדת שלי שהתחיל לפני בערך 4 ומשהו שעות, ובלי שום היסוס אני רושמת את זה.
כל זה עובר עלי עכשיו,חור שחור שלא מצליח להתמלאות, אני חושבת לעצמי איפה עוד לכתוב את זה כי זה הרי אתר של סיפורים, לא איזה בלוג, אבל זה דווקא נראה לי מתאים.
נשמע כלכך דרמטי ואפילו מוזר שאני כותבת את זה פה האמת, אני פשוט מרגישה שאני חייבת לשתף איכשהוא, והמקלדת של המחשב הזה גם כלכך מזמינה שהיה פשוט בא לי לכתוב מה עובר עלי עכשיו.
אני לא יודעת מי יקרא את זה עכשיו או מי בכלל יבין, פשוט לכתוב את זה זה מה שמשחרר אותי החוצה.
לילה טוב.
_____________________________________

אני מוצאת את עצמי יושבת על נדנדה מעץ במסיבת בריכה עם כל החברים אחרי כמה כוסות וודקה ובקבוק בירה שעדיין אצלי ביד, צועקת, יותר נכון ,צווחת שהיא תחזור, שאני אנקום שאני יעשה הכל , עם דמעות והשיער שלי מבולגן וכולם מסביבי מחבקים אותי , מנסים להרגיע אותי.
אני זוכרת איך שפכתי את כל הרגשות שלי בלי לשים לב אפילו מה אני אומרת, לכל ידיד שפשוט ישב שם וחיבק אותי, או חברה שבוכה בגלל שקשה לה לראות אותי ככה, מביאה לי מים, ואני מרגישה שלא משנה מה יעשו וכמה הם ירצו לעזור לי (לא שאני לא מעריכה את זה כמובן) שום בר לא ימלא את החלל שנשאר בי.
איך לתאר את זה? חור שחור ומגעיל וכל מילה שעולה מפה של מישהו יכולה להזכיר לי ולהוריד לי את החיוך מיד.

סבתא שלי, סבתא יקרה שלי בלי שום סיבה פשוט נעלמת, האישה הכי טובה בעולם, ולא משנה מה תמיד יאמרו שאת מלאך, ואני לא מאמינה באלוהים או משהו כזה אבל אומרים שיש מלאכים לא רק למעלה, ואת אחת מהם סבתא.. ואני לא מעכלת את זה שאני לא הולכת לראות אותך שוב, ואני לא מעכלת שכל שנה ובין לבין אני יצטרך לעמוד ליד הקבר שלך ולהבין, וכמה שזה נשמע קלישאתי אני פשוט לא מצליחה להבין מה קורה , זה פשוט לא אמיתי,זה לא חודר לי לראש שאת לא פה.
אני אוהבת אותך סבתא, אני בחיים לא אפסיק.