הוא עמד בתור- פרק 2

ולחשוב שזה לא היה מספיק, כל מה שקורה מסביבי כבר לא רק קורה מסביבי אלא מתקשר אלי- אלי. הנפש שלי כבר לא עומדת בזה, והרעידות לא פוסקות לא משנה מה.
היה הכי קל לחשוב שזה לא אמיתי, שזה מזויף ולהמשיך הלאה. אבל לא הצלחתי להביא את עצמי למצב הזה, ונשארתי שקועה במחשבות והרעידות האובססיביות שלי.
אני מתמתחת במיטה ונראה שהכול גדול עלי.
"את שוב מסננת".
אני מקבלת הודעה בטלפון. החום שבצוואר מתחיל לעלות למצח.
כבר יומיים שאני מרחיקה ממני את הטלפון. רק למקרה שהוא יכתוב לי. ועכשיו הוא פתאום כתב.
והלב מתחיל לדפוק.
ועכשיו הטלפון כל כך קרוב. למה שוב? למה הוא מתכוון?
אני רוצה להבין. אני באמת שרוצה. אבל במקום אני הופכת את הטלפון ומותחת עוד קצת את השמיכה.
ללואי האחרת לא היה איכפת. העניינים האלה לא היו חלק משגרת חייה כבר הרבה מאוד זמן, והיא כבר איבדה עניין. העיניים שלה רק הפכו לריקות יותר, וככה גם התוכן שלה. ועכשיו אני נשארת עם התוצאות. אני מתקפלת בתוך עצמי, מותחת עוד קצת את השמיכה מעל ראשי, ככה שלא ישאר שום דבר.
האור של הטלפון מעיר אותי שוב. 00:01, הודעה מטוני.
"זה טוני". הוא אומר.
"למקרה ששכחת את המספר.."
למה אתה חושב ששכחתי. לא שכחתי את התאריך שסיפרת לי שההורים שלך החליטו להיפרד, את המכתבים שהיית כותב לעצמך וכשהביישנות לא השתלטה עליך הסכמת לשתף אותי, את היום והשעה שכבר לא שמעתי ממך כל כך הרבה זמן. דברים כאלה שקצת יותר קל לשכוח, ושהייתי צריכה לשכוח.
"אל תסתכלי על המסך, פשוט תפתחי לו! זה חשוב".
אני נושכת את השפתיים. למה אני בכלל מתעלמת. ועם השאלה הבטן מתערבלת ומזכירה לי מה התשובה.
ואני לא יודעת למה, ואני לא יודעת אי פעם אם אוכל להסביר למה, אבל יש בי תחושה רעה, אני כל כך רוצה לענות אבל גם כל כך לא.
אז במקום אני משתיקה את הטלפון. כבר לא איכפת לי אם לא אתעורר לבית ספר מחר, גם ככה הוא בטוח יצליח לתפוס אותי בין השיעורים ולנער אותי מעצמי.
אוח, השעון המעורר המעצבן הזה, אני קמה בבעיטה לקול הזמזום הבלתי פוסק. רק אחרי מבט מטושטש לטלפון , זה מכה בי. לא שמתי שעון מעורר, השתקתי את הטלפון. והזמזום הזה הוא מהטלפון. 01:56 עכשיו, על צג הטלפון כתוב המספר, המספר של טוני.
מה זה הסיפור הזה, למה נכנסתי. טוני חשבתי שעכשיו יהיו לי חיים קלים יותר משחזרת. אבל עכשיו אתה מתקשר אלי לטלפון. למה אתה עושה לי את זה?
הטלפון רועד לו כמו משוגע על השולחן, מתמזג עם היד המפרכסת שלי. אני מכה את עצמי ביד שנייה רועדת- דפוקה. דפוקה.. השארת רטט.

"אז את חיה." טוני מהצד השני, כמובן, נשמע כאילו בשבילו זה רק אמצע היום. עשיתי את הבחירה הנכונה? או שזה חוסר השינה שהחליט לתפוס מקום ולגרום לי להרוס את כל מה שבניתי.

אני מוציאה נשימה. "טוני.. מה יש?".
"מה הערתי אותך?" בינגו. אף אחד נורמלי לא הולך לישון ב3 כמוך כל יום טוני ומצליח לתפקד כמו בן אדם. רק אתה.
"לא, אני ערה עכשיו." מנסה להבין מה פשר המילים והחיבור שלהם בזמן שאני אומרת אותם. זה כל כך לא הזמן לנסות לסנן את המילים שלי, כמו תמיד. זה לא יקרה.
השתיקה הייתה קצרה, אבל דפיקות הלב שלי מילאו אותה טוב מאוד.
"טוני" , "לואי". אמרנו שנינו בבת אחת וכך גם הפסקנו לדבר. צחקוק נמוך הגיע מהצד השני, יכולתי להינמס – אבל נשכתי את השפתיים במקום כדי למחוק את החיוך.
"דברי קודם" הרגשתי שהוא מנסה להרוויח זמן.
"טוני אתה התקשרת! דבר כבר".
"טוב, זוכרת שאמרתי לך אז ביום שראיתי אותך ליד המדף של הבובה המפחידה,"
הוא זוכר.
"שהסתיימה לי המלגה עם הקבוצה?"
מה עכשיו הוא הולך לומר לי? הוא מתכוון לחזור לשם? הלב שלי מחסיר פעימה ואני משפילה מבט, טוב רק תגיד את זה, הפעם אני אקח את זה כמו בן אדם נורמלי, ומבטיחה שאשכח אותך, אני אניח לך.
"אתה חוזר?" אני משלימה אותו לפני שהוא מספיק לדבר.
"מה..? לא!" הוא נבהל לרגע. "לו, אני נשאר פה, מתי תתחילי להאמין לי?". אני עוצמת עיניים. אני חוששת שזה יקח קצת זמן טוני.. ועונה לו בשתיקה.
הוא מכחכח בגרונו במבוכה. "אז, אמ, כן, נחזור לעניין- מה שאני מנסה לומר זה שלא הייתי לגמרי כנה איתך בקשר לזה.."
"אוקיי.." אני אומרת לא מצליחה לחשוב על משהו יותר טוב להגיד בשעה כזאת.
ולרגע אחרי הוא פולט את המילים הבאות, ואני מרגישה שכל ההיגיון ברח ממנו. "לו, אני ליד הבית שלך, אפשר להיכנס?"
ליד הבית שלי?… אתה מתכוון שכל הזמן הזה, היית כל כך קרוב, יותר קרוב מקו הטלפון. אני צובטת לי את העור. איך זה שפתאום זה נדמה לי שכל מה שהרגשתי הרגע, כל הפחדים- לכולם היה שותף רק מעצם זה שהיה פיזית קרוב.
אני מתעוררת בבהלה. "מה אתה מתכוון? אתה פה?".
"כן, רציתי לדבר איתך, והייתי במקרה ליד אז קפצתי לבקר".
אבל אתה לא יכול לעשות את זה טוני, פשוט לקפוץ לבקר.
"אבל נעיר את ההורים שלי!" אני פותחת את הארון מהר, הבגדים מתערבבים לי בידיים. "ואנ…" הטלפון נשמט לי מהידיים ואני מרימה אותו מהר, אני כל כך צרה.
"לו? מה קורה הכול בסדר שם?" .
"כן..למה לא" אני מנסה לשמור על קול יציב, בזמן שאני מנסה בו זמנית להשתחל לתוך מכנס ג'ינס וחולצה שפתאום נראים כל כך לא מתאימים.
"לא יודע . שמעתי מין בום כזה." אני נושמת עמוק. כן, בום.
"טוב, לו אז אני מחכה". אני מעיפה מבט במראה- עם זה הוא יצטרך להתמודד..

עם נעל אחת ביד ושנייה על הרגל, ושלישית, אה כן אין. ועוד יד עם הטלפון עוד צמוד לאוזן, אני מקפצת את דרכי לדלת, רק כדי לגלות את אבא שלי עומד בכניסה עם טוני.
נתפסתי.
אני מורידה סוף סוף את הטלפון מהאוזן לגלות כמובן שאין אות חיים מהצד השני בכלל.
ולפני שאני מספיקה למחות או לברוח מהמקום. אבא שלי מסתובב אלי עם מבטו של טוני, עם זרוע אוחזת את כתפיו וחיוך גדול שעוטף את הפרצוף.
"לואי! ראית מי פה? טוני!" מה קורה פה לאנשים. 2 בלילה.. ואנשים מתחרפנים.
"כן, אבא?" אין לי דרך להגיב על הסיטואציה המוזרה הזאת.
טוני ממהר להסביר, ומשום מה נראה כאילו זה הכי נורמלי שיש – "כן, אבא שלך כנראה שמע אותי מבחוץ והגיע לפתוח".

"אבא למה אתה ער?" אני מנסה להבין. ובאותו רגע מתחרטת, כשאני לבושה מכף רגל ועד ראש עם לימודים ביום למחרת.
"אני בדרכי למטבח, יכולתי להישבע שאני שומע מישהו! והנה ידעתי שאני לא מדמיין, זה טוני!". כן אבא, זה טוני. ואז כאילו אני בכלל לא שם, כל תשומת ליבו הופנתה בן רגע.
"טוני! אני לא מאמין! איך אתה? איך אבא? איך בלימודים? יש חברה?". ואני עומדת שם, רוצה למות באותו מקום, וטוני לעומתי משתעשע במחזה – "הכול טוב, באמת!" ומחייך אליו חיוך מרמז.
"אה כן?" אבא שלי טופח לו בגב מחזיר לו בחיוך ואני מתחילה לעשות אחורה פנה.
"לואי." אבא שלי קורא לי ואני מסתובבת באי רצון לפרצוף משועשע של טוני.
"כן?" אני מיתממת. עכשיו זה נגמר. אבל הוא רק מציין עובדה "את לבושה."
וכאילו זה לא מספיק ברור אני מסתכלת בפליאה על הבגדים שלי. מעניין איך זה קרה.
"טוב טוני, אז אני מבין שזה לא בשבילי קבלת הפנים שלך אחרי הכול. בכל מקרה תמסור לאבא דש ממני." ואז בעוד רגע לא שפוי מפנה מבט אלי – "טוב אני משאיר לך אותו". והולך באיטיות מכוונת.
טוני מסתכל עלי בחיוך. ואני במצבי, שלא יודעת כבר מה לעשות, מה שבטוח זה לא להישאר כאן, דוחפת אותו מחוץ לדלת וסוגרת אותה אחרי.
"טוב טוני, זה משהו שהולך ללוות אותי כל החיים." אני מסתכלת על נקודה לא ברורה, מנסה להבין מה קרה פה הרגע, ואיך יכול להיות שזה באמת קורה.
"מה עשיתי? הוא לא הולך לכעוס עליך נכון?" ובפעם הראשונה ידעתי להגיד לו שלא, הוא לא הולך לכעוס עלי. אבל למה ואיך. אני רק מסתכלת ימינה ושמאלה באי הבנה וחוזרת לצבוט לעצמי את העור.
הוא מוריד לי את היד. "למה את מכאיבה לעצמך." שואל בחצי צחקוק, ניכר עליו שגם הוא לא הולך לשכוח את מה שקרה הרגע בזמן הקרוב. המגע שלו גורם לעור שלי לעקצץ ואני זזה קצת אחורנית בתגובה.
ואז אני נזכרת באמת להסתכל עליו, ונבלעת בתוך העיניים שלו. שיט. אז אני משאירה אותם מספיק זמן כדי שלא ייעלב תוך מלמול מילים לא ברורות, ואז מסיטה את מבטי הצידה.
"וואו את ממש עייפה." מפתיע אני חושבת, ולא מצליחה להסתיר את החיוך מהפנים. ואז הוא מחייך וכבר לא כל כך עייף לי. אבל אני ממשיכה עם ההצגה כי האמת שאני לא יודעת מה להגיד.
"אז.. את רוצה שנדבר כבר בפעם אחרת?" הוא שואל באי רצון, מכין אותי לתשובה הרצויה.
"לא תדבר איתי עכשיו, רק אני צריכה לשבת…" אני באה לשבת על המדרגות, אבל הוא תופס את היד שלי ואני מפנה במהירות אליו את המבט, שוב הלב דופק, ועוד שנייה הרעד יחזור- מזל שקריר בחוץ ואני יכולה לתרץ.
הפרצוף שלו מרגיש קרוב ומקרין חום, ואני מנסה לשחזר דברים שלימדתי את עצמי לשכוח. הוא מסתכל עלי וממצמץ.
אולי זה האדום שעל פני, או אולי התחרט, אבל נראה שחל שינוי בפניו על הרגע האחרון והוא הולך, עדיין אוחז בידי. ואני מסתרכת אחריו, מרגישה מנותקת.
"בואי," הוא אומר, ואני אחריו. "בואי נמצא לך מקום לשבת".
"רגע." אני אומרת אבל הקול שלי נבלע ברוח. מנסה לחשוב על תירוץ להימלט – יש לי לימודים מחר, אני עייפה, ההורים יכעסו- טוב בזה הוכח לי כבר שאין במה להשתמש.
ופתאום אני מגלה את עצמי יושבת על ספסל, עדיין נעה בין החלומות, מטושטשת.
ואני לא מזהה את המקום.
הוא מתיישב לידי ואז כאילו שוב מתחרט וקם. ואני עוקבת אחרי תנועותיו, מנסה לבחון את הדבר הזה שנקרא טוני. רואה כיצד הוא מתחבט עם עצמו, הכי לא החלטי שקיים אצלו- שרק מי שמכיר אותו טוב כמוני יוכל לשים לב.
פשוט תאמר את זה טוני. אני חושבת אבל לא מוצאת את הכוחות לדבר. הקור מתחיל לחדור לי לעצמות, והדמות של טוני הופכת לצל טשטוש, בעודי מנסה לשמור על העיניים פקוחות.
הוא מתיישב לידי כשעל הרגע האחרון מגיע להחלטה נחפזת. ובשתיקה לוקח את הידיים שלי וטומן אותן בשתי ידיו. הוא ממלמל משהו כמו " לא התלבשת טוב". ואני מרשה לעצמי להניח את ראשי על כתפו. אולי זה באמת לא קורה, אולי זה באמת חלום. אני נותנת לעצמי להבין אותו, גם אם אני לא מבינה מה הוא מנסה לומר ומה המשמעות של השיחה הדמיונית הזו.
אני מסתכלת עליו מזווית ראייתי, ומעריצה אותו. ונדמה שכל תשומת ליבו עברה לידיים שלי.
"טוני." צלילי הרוח מלווים את קולי. "תגיד לי בבקשה למה הגעת לפה..", הוא מסתכל אלי במהירות כשקולט את דבריי, ומחייך. ואני באופן אוטומטי מחזירה אליו חיוך, למרות שאני לא מבינה למה.
"כן לו.. זה פשוט קשה. כי אני באמת… כי אכפת לי ממך ואני לא רוצה לפגוע בך, מבינה?". אני מהנהנת. אולי אם הייתי ערה יותר היו דבריו מעוררים הגיון.
"פשוט תגיד." אני ממלמלת. הוא שוב צוחק. והפעם אני לא יכולה שלא לשאול. "מה כל כך מצחיק?" מרימה את הראש לעיניו הבוחנות אותי.
"כלום." הוא מישיר מבטו קדימה ומעוות את שפתיו בניסיון להסתיר את החיוך.
אני דוחפת אותו בעליבות שלא מזיזה אותו אפילו מילימטר. "נו תגיד."
הוא מחייך אלי – "את מצחיקה אותי. את כל כך כזאת… כל כך, " אני מכווצת אליו את הגבות ופרץ הצחוק מתגבר.
"את כל כך חמודה".
הגבות שלי נרפות. הוא ממשיך לצחקק עד ששוב מסתכל אלי ומביט בי במבט לא מוסבר.
אני לא יודעת לאן להסתכל אז אני קוברת את הפרצוף שלי בכתף שלו. אולי אני אתחרט על כל זה מחר. אבל כבר הוכח לי שהכול מעוות היום, ואם זה חלום אז מה יש לי להפסיד?
"אתה כל כך מוזר." אני מחייכת לעצמי.
הוא זז במהירות, מפנה את כל גופו אלי, ולראש שלי כבר אין משענת. "את באמת חושבת ככה?"
אני מנסה לפענח מה הוא חושב. האדום מתחיל לעלות לי לפרצוף, הוא באמת לוקח את זה ללב? באמת אמרתי משהו כל כך מגעיל? אני מתחילה להתכווץ, מנסה להבין מה קרה לטוני שאני זוכרת.
הוא מסתכל עלי ברצינות, ואז אני שמה לב לגבות המכווצות שלו ויודעת.
"טוני!" אני דוחפת אותו יותר חזק. הוא פורץ בצחוק. "תפסיק לעשות לי את זה!" אני מכה אותו בכל האין כוח שלי בחיוך. ועם כל מכה הצחוק שלו גובר. ואני מתחילה לחשוב שהמכות החלשות שלי רק משעשעות אותו יותר.
"תפסיק". הוא תופס את הידיים שלי ביד אחת ומושך אותי לחיבוק. ואני נותנת לידיים ליפול.
שואפת להנאתי את ריח מרכך הכביסה של הסווטשרט שלו. הריח של טוני. כמעט טוב לי מידי, שקשה לי כבר להיות בטוחה שזה קורה- קשה מאוד. העייפות השכיחה ממני את הרעד, והלב, טוב הלב עדיין פועם. ואני מוכנה להישאר ככה לנצח. טוב לא לנצח, אבל להרבה.
"לו," הקול שלו מעיר אותי. "אני באמת התגעגעתי אליך…" אני שותקת.
התגעגעתי כל כך. ברגע הזה אני מרגישה ממש וכמעט שאני יכולה להגיד לו כל מה שאני רוצה, כל מה שחשבתי עליו , כל מה שאני רוצה לדעת ושהוא ידע.
המילים נתקעות לי בגרון. ואני ממשיכה להתנחם בחום הגוף של טוני, מנסה למשוך את הרגע עוד קצת. אם הוא לא ידבר, אני אשאל, מבטיחה.
"אני רוצה שתדעי שלא תכננתי אף פעם לקחת את המלגה," דבריו מכים בי. ידעתי שזה יוביל לזה, ועד כמה שחיכיתי לשמוע ממך לראשונה על כל העניין הזה, בעיקר כדי לנזוף בך עד כמה כעסתי עליך שלא גילית לי לפני כולם, שפשוט עזבת. כרגע כל מה שאני רוצה זה רק להקשיב,
ידיו מתהדקות על מותניי.

"במלא לא האמנתי שאני אשתלב שם, עם כל העשירים המפונפנים שלכל אחד יש אבא שהוא מישהו, ומרצדס במרחק כיס.
את יודעת שאני שונא את זה"
אני נושמת בקצב הלב.
"הימים עוברים, אני רואה אותך מחייכת ואת לא יודעת. ואני יודע שעשיתי את הבחירה הנכונה."
"אז למה עזבת?" שוב הפה שולח מילים כמו חיצים, שוב אני מוכיחה לעצמי את כל הטעויות שלי.
הוא מרפה אחיזתו וזז אחורנית – דבר שלא מוצא חן בעיניי, כי התחלתי להרגיש ממש בנוח.
מסתכל עלי. "זה ישמע מצחיק אבל.. עזבתי בגללך." אני מביטה בו פעורה פה. "מה."
"לו אני מבקש שתביני. ההורים שלי היו בתהליכי גירושים. אבא שלי היה שבר כלי, אמא שלי עברה בכלל לגור מחוץ לעיר ואת היחידה שנשארה לי באותה תקופה."
אני מסתכלת עליו ממצמצת מנסה להבין למה הוטחה בי האשמה הזו. למה הוא עזב וזו אשמתי. אבל אז הוא המשיך- "ואז התחלתי לראות באבא שלי צד שלא ראיתי, והמאבקים ויחסי הכוחות רק התדרדרו מיום ליום, רובם באשמתי אני מודה. זה עד שאבא שלי החליט להציב לי אולטימטום – או שאני מקבל את המלגה או שאלך לגור עם אמא בפרברים."
אני מסתכלת על טוני במתח, מנסה לחבר חלקים אבודים ללא הצלחה- הוא מדבר על אותו אב שהיה טורח להכין לנו פנקייקים וחביתיות, אותו אחד שניתן היה לראות את עיניו נדלקות כשדיבר על ילדיו.
מנסה להבין איך חלק כל כך גדול מהמציאות שלו הוסתר ממני כה טוב, ודבר שיותר מעסיק אותי- למה לא בטח בי מספיק כדי לספר לי.
לאחר שתיקה קצרה, בעודו מנסה לבחון את המילים, המשיך. "את מבינה, הייתי במקום לא טוב באותה תקופה, ולרגע הרעיון של המלגה לא נראה לי כל כך גרוע. סוף סוף אולי אממש את הפוטנציאל ואהיה למקור גאווה במשפחה. " ולפני שהספקתי לשאול ולפלוט עוד כמה מילים שאצטער עליהם, הוא השלים אותי – "בכל זאת הייתי די טיפש אז, אבל לא טיפש מספיק בשביל לא לראות. ולא רציתי לעכב אותך לו. אני יודע שזה נשמע לא הגיוני, אבל תנסי להבין אותי. אני מקור ראשון למשפחה מפורקת, והדבר האחרון שרציתי הוא שתעצרי את החיים שלך בשבילי. "
לקחתי כמה שניות למחשבה, מתבוננת בעץ השחוק של הספסל. "אני לא מבינה.."
הוא נשם בכבדות, בטח מנסה להבין איך להתמודד עם מצב אבוד כמוני. "לו לפעמים בחיים עדיף לתלוש את הפלסטר במכה אחת, אחרת זה רק יכאב יותר, זוכרת?"
"אז במקום להיפרד כמו שצריך, החלטת פשוט להתנתק. טוני זה לא הגיוני, זו לא המשמעות." המחנק בגרון גובר. הייתי מפרגנת רציתי להמשיך, אבל אז מיד השתקתי את עצמי- ובאמת זה היה קל יותר אם היה אומר? אולי הייתי מבלבלת אותו יותר, אולי לא הייתי מפרגנת, ואז איזה מין חברה אני, אם לא אגואיסטית מרוכזת בעצמה שחושבת רק על טובתה.
" לא רציתי לעבור לאמא שלי, לא רציתי שתהיה לך תקווה שאני אחזור, כשאני כל כך רחוק. זה נשמע אכזרי אני יודע. אבל זו האמת. בגלל זה לא סיפרתי לך כלום עד הרגע האחרון. ואני באמת מתחרט על זה לו, אני כל כך מצטער. זה היה הדבר המטופש ביותר שעשיתי, וכמו שאת זוכרת הייתי טיפש". הוא ציחקק ולא יכולתי שלא לצחוק איתו. ועם הצחוק מצליח להפיג קצת את המתח.
אני מניחה בנשיפת ייאוש את ראשי על חזו.
"זה בסדר טוני, עכשיו אני מבינה".

אני רוצה לסלוח לך טוני, ובאיזשהו מקום בטוחה שכבר סלחתי מזמן. ובכל זאת אני לא יכולה שלא לחשוב על מה אם. הרי בכל זאת עם כל פלסטר שיורד, במהירות או באיטיותו, משאיר אחריו גם פצע פתוח. ולמען האמת, אני לא בטוחה כמה זמן יקח לפצע שלי להגליד.

"טוני?"
"ממ?" מלמול נשמע מהצד השני. ואני רואה את עיניו עצומות, ולא יכולה שלא להתלהב למראהו השלוו והתמים כל כך.
"אף פעם לא סילקו אותך מהקבוצה נכון?" הוא לא עונה. ואני נשבעת שיכולה לראות חיוך מרמז הנעלם באותה מהירות שהופיע.