החלום הטוב בתוך הסיוט- פרק 3

פרק 3:
"אימא אני יכולה לשאול אותך משהו?" שאלתי את אימא שלי בזמן שהיא הניחה לתפוחי אדמה לרתוח כשהכינה לנו פירה.
"כן מתוקה שלי תמיד," ראיתי את הפרצוף השמח שלי אימא שלי והתאפקתי לא לצחוק.
"איך את ואבא הכרתם?" שאלתי אותה את השאלה ההיא המון פעמים כשהייתי ילדה ותמיד התשובה הייתה זהה, הם הכירו בגלל טעות שנהפכה לטעות כפולה. היא אף פעם לא סיפרה הכול,תמיד אמרה שתספר לי שאגדל.
"עכשיו אני כבר גדולה אני מחר חוגגת 18 אימא מגיע לי לדעת" אמרתי כשראיתי שהיא באה להגיד את התירוץ הישן והטוב.
"אוקיי," היא נאנחה "אני אספר לך."
באותו הרגע הפרצוף השמח שהיה על אימא שלי עבר דירה אל הפרצוף שלי.
"כשהייתי ילדה ההורים שלי נרצחו על ידי אחים של אבא שלי ואותם אחים הפילו את האשמה עליי ובגלל זה אותי שלחו למוסדות עבריינים ברחבי הארץ עד שהגעתי למוסד שבו הכרתי את סימון, אבא שלך.
הוא היה האהבה הראשונה שלי, הנשיקה הראשונה שלי.. הכול. אהבתי אותו בצורה מטורפת. יום אחד ניסו לרצוח אותי, אותו אח של אבא שלי שרצח את ההורים שלי חזר כדי להשלים את המשימה שכנראה סימון היה מעורב בה.
את סימון שלחו למוסד ההוא כדי לחכות לבואי, כדי לגרום לי להתאהב בו ולסמוך עליו מספיק כדי להוביל אותי היישר למקום שהם רצו אותי בו. אף אחד לא חשב על האפשרות שהוא יתאהב בי. וככה קרה, התאהבנו אחד בשני והצלנו אחד את השני.
אבל אחרי שהאמת יצאה לאור וגילו שאני בסך הכול קורבן בכל הסיפור אני סימון דודה דרינה ודרק יצאנו מהמוסד אל העולם שבחוץ, אני רציתי ללכת ללמוד ולהיות כמו נערה אמיתית ודווקא אבא שלך רצה ללכת לחגוג את החופש שלו מכולם.
ואז נפרדנו, והכרתי את ג'ייקוב אבא של איתי.
זהו זה הכול, את ההמשך את כבר יודעת" היא אמרה ונתקפה צמרמורת שנזכרה שוב בטעות ההיא.
"אי פעם חשבת מה היה קורה אם לא היית הולכת אל סימון באותו היום?"
"לא הייתי מקבלת אותך ואת ג'ייסון בתור ילדים שלי. לא משנה כמה סבלתי עם אבא שלך,
וכמה צער וכאב אני חווה עכשיו. הכול היה שווה את זה כדי לזכות בך בתור הבת שלי..
חבל שג'ייסון לא איתנו גם." היא חיבקה אותי מהצד ואני הנחתי את הראש על הכתף שלה.
"אני אוהבת אותך אימא," חייכתי וניגבתי דמעה שברחה לה,
**
"תחשוב על זה," אמרתי לאיתי אחרי שחזרתי מהבית ספר.
ניסיתי לשכנע אותו לצאת איתי ועם חברות שלי למועדון החדש בסוף הרחוב.
"מה יש לחשוב פה? לא רק שאת הולכת לשתות ואני משתגע מזה עכשיו את גם רוצה שאני יבוא לראות את זה? את ממש שחכת מי אני," הוא אמר וסגר את הדלת של הבית שלו.
"אתה מעצבן. תבוא בבקשה,אנחנו הולכות לחגוג את היום הולדת שלי אני מחר בת 18 אם אתה זוכר," אמרתי וקרצתי לו.
"את יודעת שימי הולדת זה החולשה שלי." הוא חייך אליי והעיניים שלו היו מאושרות.
איתי לא יצא המון זמן, מאז שהוא נפרד מאפרת החברה שלו לשעבר.
"תביא איתך חבר אם אתה רוצה.." מלמלתי בתקווה שהוא ישמע.
"ברור שאני יביא מה חשבת?יונתן בא איתי לכל מקום." הוא אמר והדליק את הגז.
"מה שבא לך,העיקר שתבוא!" ניסיתי להסתיר את החיוך כשהבנתי שאני נמשכת אל המקום שלא רציתי להימשך אליו.
*
לבשתי שמלה אדומה קצרה ונעליי עקב שחורות, לא התאפרתי יותר מידי אבל דאגתי לשים את האודם הכי אדום בקופסת האיפור שלי.בשיער עשיתי מין צמה בסגנון קשת כזו ובקצוות עשיתי בייביליס.
כשיצאתי מהדלת של הבית מצאתי את הרכב של איתי מחכה לי בחוץ עם יונתן נעמה ומאי בתוכו,בהתחלה נבהלתי אבל אחרי זה נזכרתי שאמרתי לו לאסוף אותנו.
כשהתקרבתי אל האוטו הסתכלתי על יונתן וראיתי שהוא נשך את השפה, באותו הרגע רציתי לנשק לאימא את הרגליים על זה שהציעה לי לשים סומק כהה.
נעמה ישבה לצידו של איתי ואני יונתן ומאי מאחורה.
כל הנסיעה יונתן הניח את היד שלו על הרגל שלי ומידי פעם שאף אחד לא הסתכל הוא אפילו העז להגניב לי נשיקה בלחי .
כשהגענו אל המועדון הוא היה מפוצץ אבל למזלנו יונתן מכיר את המאבטח אז נכנסנו די מהר יחסית לכל השאר.
אני ואיתי התיישבנו מיד על הבר. שנינו לא אהבנו לרקוד,אני הייתי מתביישת והוא סתם לא ידע לרקוד.
"וודקה רד בול" אמרתי לו והצגתי תעודת זהות ואיתי עשה כמוני.
נעמה הגיעה אל הבר אחרי כמה שירים שהיא מאי ויונתן רקדו ומשכה את איתי לרקוד איתה. תמיד ידעתי שהיא דלוקה עליו והוא ידע את זה.
"אפשר?" יונתן הסתכל עליי וחייך כשמאי הבינה את הרמז והלכה אל כמה ידידים שפגשה שם.
"אני לא חושבת שכדאי," חייכתי אליו.
"למה?" הוא אמר והתיישב לצידי.
"כי אני שיכורה ואני עלולה לעשות כמה דברים שמחר יראו לי כמו טעות איומה."
"אני לא מפחד מטעויות," הוא אמר ומשך אותי אל הרחבה.
רקדנו כמה שירים והיינו צמודים אחד לשני יותר מאי פעם,
"אולי נפסיק?" שאלתי שהפנים שלנו היו ממש קרובים לנשיקה.
"אולי לא?" הוא אמר וחייך כשהתקרב אפילו עוד יותר.
"אני מפחדת," אמרתי והריח של שתינו גרם לי לבחילה,לא יכולתי לעצור את זה אבל תוך כמה שניות כבר הקאתי על הנעליים של יונתן.
"בואי נלך מכאן," הוא אסף את השיער שלי לקוקו נמוך ולקח אותי מחוץ למועדון.
"לאן?" אמרתי ושפשפתי את העיניים שלי.
הוא לא ענה ועצר את המונית הראשונה שראה, הוא אמר לנהג את הכתובת שלו.
"אני לא באה אליך לבית יונתן," אמרתי והבטן התהפכה לי עוד הפעם.
"את גם לא תחזרי ככה אל הבית שלך," הוא אמר והוציא אותי מהמונית שכשהגענו אל הבית שלו.
איך שנכנסנו בדלת רצתי אל השירותים ושמעתי אותו רץ אחריי,
וככה נשארנו במשך שעה שלמה, אני מקיאה את הנשמה בתוך האסלה ויונתן מחזיק את השיער שלי. לא עבר הרבה זמן עד שהרגשתי קצת יותר טוב ונרדמתי בזרועותיו של יונתן.
הרגשתי איך הוא לוקח אותי אל המיטה ומוריד את הבגדים שלי ושם עליי חולצה שלו,
לא עצרתי אותו כשהוא נישק אותי.
*
התעוררתי לבוקר של יום הולדת במיטה של יונתן, הראש שלי כאב אבל הודיתי לאלוהים שהתעוררתי לפניו. כמעט כל מה שקרה אתמול לא זכרתי, אבל כן ידעתי שכלום לא קרה בנינו חוץ מהנשיקה ההיא, קמתי מהמיטה באיטיות וחיפשתי פתק ועט,
"תודה על אתמול,אבל תשכח מהכול. תתנהג כאילו זה בכלל לא קרה," כתבתי והשארתי את הפתק על המיטה וברחתי משם הכי מהר שיכולתי.
*
"מזל טוב!" הגעתי הביתה ואימא ואיתי חיכו לי בבית,הייתי מופתעת לראות את איתי.
"איתי?" שאלתי אחרי שחיבקתי את שניהם.
"אימא התקשרה אליי בבוקר , היא ביקשה שאגיע היא רצתה לעשות לך משהו מיוחד לכבוד היום הולדת שלך וידעה שאם אני היא ואבא נשלים את תשמחי. אז הגעתי, ג'ייקוב גם פה אבל הוא יצא להביא את העוגה."
"אימא," חיבקתי אותה וכמו ילדה קטנה בכיתי על הכתף שלה, בכי מאושר.
הדלת נפתחה וג'ייקוב נכנס.
"אני מקווה שהיא עוד לא הגיעה, ההיא בחנות התעק…" הוא עצר כשראה אותי.
"ג'ייקוב," חייכתי ורצתי אליו לחיבוק.
ג'ייקוב היה האבא האמיתי שמעולם לא היה לי ושמחתי שעכשיו כולם השלימו.
ידעתי שג'ייקוב אף פעם לא התגבר על אימא שלי ואימא לא התגברה עליו, קיוויתי שהם יחזרו. אבל לא רציתי להאיץ באף אחד מהם.
"מזל טוב ילדה," הוא חייך ונישק אותי בראש.
הדלת נפתחה שוב והפעם יונתן נכנס עם שקית,הלב שלי עצר לשנייה כשראיתי שהוא נכנס ומתנהג כרגיל.
"אני מצטער שאיחרתי, קרו לי כמה הפתעות הבוקר." הוא חייך וכשראה שאני נמצאת שם החיוך שלו ירד מיד.
"מזל טוב קייסי," הוא אמר וחייך כשחיבק אותי.
"תודה," אמרתי וחייכתי חיוך מזויף.
"הארוחה מוכנה," אימא צעקה מהמטבח וכולנו רצנו לשם במהירות.
"אני יכולה להגיד משהו?" אמרתי שכולם התיישבו וכבר היו מכונים להסתער על הארוחה.
"כמובן," ג'ייקוב חייך וסימן לכולם להניח את הסכו"ם.
"רק רציתי להגיד תודה,הרבה זמן לא הייתה לי ארוחה כזאת משפחתית וכיף לי שאתם חלק ממנה. הדבר היחיד שאני מצטערת עליו זה שג'ייסון לא כאן, אבל הוא איתנו בלב.
תודה לכם, אני מקווה שנישאר ככה תמיד." חייכתי והבטתי באימא וג'ייקוב,ראיתי את המבטים שלהם אחד על השני וידעתי שאם לא היינו שם הם כבר היו מתנשקים מזמן.
"מרגש מרגש,אפשר לאכול?" איתי אמר וצחק.
"סתם אחותי,אוהב אותך." הוא אמר ולקח את הפנקייק הראשון לעצמו.
*
הבוקר עבר דווקא בסדר למרות המצב המתוח ביני לבין יונתן.
כן היו מבטים וכן כמה חיוכים מהצד שלו ואני ניסיתי כמה שיותר להסתיר את מה שאני מרגישה כלפיו.
הסתכלתי על הדלת של החדר של ג'ייסון, אף פעם לא נכנסתי לשם מאז מה שקרה.
קמתי מהספה שלי ועליתי לקומה השנייה הסתכלתי שאף אחד לא רואה ונכנסתי אל החדר.
הכול נשאר בדיוק אותו הדבר, אותם מצעים , אותם וילונות הכול היה אותו הדבר.
"תחזיר לי את זה!" צעקתי על ג'ייסון שברח עם הבובה האהובה עליי.
~פלאשבק~
"לא רוצה ולא רוצה," הוא צחק ואני רצתי אחריו.
"אני יגיד אותך לאימא!" איימתי והוא לא התייחס.
"מה זה הצעקות האלה? " אבא יצא מהחדר שלו והוא נשמע כועס אני ויונתן קפאנו במקום.
"הערתם אותי עכשיו אתם מרוצים??" הוא לגם מהבירה שהייתה לו ביד וזרק אותה על הרצפה.
"למה אתם לא עונים לי לכל הרוחות???" הוא צעק .
"סתם שיחקנו," גמגמתי. פחדתי להגיד לו את האמת אחרת הוא היה מרביץ לג'ייסון ולא הייתי מצליחה לחיות אם הייתי יודעת שזה בגללי.
"אז תשחקו יותר בשקט לטאות, אתם מפריעים לי טיפשים." הוא אמר והלך אל החדר.
אימא הייתה בעבודה אז אני הייתי צריכה לנקות אחריו,אחרי שסיימתי נכנסתי אל החדר של ג'ייסון ומצאתי אותו יושב על המיטה ובוהה באוויר.
"אל תדאג, יום יבוא והוא ישלם על הכול." אמרתי בניסיון לנחם אותו ובעיקר את עצמי.
"למה אי אפשר שהיום הזה יהיה היום? בואי נלך להתלונן עליו. נכון שאנחנו ילדים, אבל יאמינו לנו. אני לא רוצה לחיות ככה יותר קי, אני מפחד." הוא בכה.
כל המצב הזה גרם לי ולג'ייסון להתבגר יותר מידי מהר, במקום לשחק עם חברות וחברים היינו יושבים בבית ומקשיבים לריבים של אבא עם אימא ולמכות שהיא הייתה חוטפת.
ג'ייסון היה בוגר ממני בנפש,למרות שבגיל הוא היה קטן. הוא הבין הרבה יותר ממני,
הוא לא סלח לאבא גם שאימא סלחה לו וגם שאני סלחתי,הוא שנא אותו בכל הנשמה הקטנה שלו ואני לא יכולתי שלא לחשוב למה לי קשה לשנוא אותו גם.
"אל תפחד,אני איתך. יש לי תחושה שעוד מעט זה נגמר,אני מבטיחה לך שזה יגמר בקרוב."
חיבקתי אותו והוא נרדם על הברכיים שלי.
~בחזרה למציאות~
כל החדר הסתובב לי בראש, ניסיתי לצאת ולקרוא להם שיעזרו לי אבל נפלתי על הרצפה מהר מידי. הרגשתי פתאום כאב חד בראש שגרם לי להתפתל מכאבים כאילו אבא הרביץ לי שוב. הרגשת הכאב הייתה מוכרת מידי וכשניסיתי לקום ולצאת מהחדר נפלתי שוב פעם והפעם על העץ של המיטה,חטפתי מכה חזקה בראש ומכאן כבר הכול נהיה שחור.