גולשת- פרק 23

אף פעם לא הייתי כזאת, לא התנהגתי בפזיזות שגבר הלך עם בחורה. לא יכולתי לשמור על האיפוק. כאב לי פשוט.
נייט לא בא למועדון מאז, בהתחלה ניסיתי לשקר לעצמי שזה לטובה, ידעתי שזה לא נכון, כי זה גרם לו רק לחדור שוב למחשבות. שאלתי את עצמי מיליוני פעמים 'מהי הבחורה?', בדרך כלל הייתי אומרת לעצמי שזה לא אמור לעניין אותי, אבל הייתי חייבת לדעת, הרגשתי שאני חייבת לדעת.
לא יכולתי להתעלם מהכאב בבטני בכל פעם שדמיינתי אותו איתה. כמו שלא יכולתי להתעלם מהעובדה שבכל פעם שראיתי אותו, לא יכולתי שלא להסתכל, השתוקקתי למראה שלו עד כדי כך שהרגשתי את הלב שלי מתכווץ מהמחשבה שאני אוכל לצלול שוב לתוך עיניו המהפנטות, ולהרגיש את הצמרמורת שרק העיניים שלו יכלו לגרום.
אחרי הכל, אני אמרתי לו שאנחנו לא זוג, שאנחנו לא אמורים לקנאות אחד לשני. אז למה אני מקנאה, לעזאזל?
אני אפילו לא יודעת מה התשובה לשאלה. אני רק יודעת שהתחושה הזאת צריכה להיעלם.

"אז את בעצם כועסת?"
נאנחתי אל ספה, "אני לא יודעת."
היא הניחה את המחברת שלה על השולחן, וכיוונה את מבטה לעברי, "קים, את רוצה שהוא היה עם אחרות?"
"לא יודעת."
"קים." היא אמרה בטון טיפה יותר גבוה, "תסתכלי אליי, את רוצה שהוא היה עם אחרות?"
בשנייה שהרמתי את מבטי, הקשבתי לדבריה, הרגשתי כאב כל כך חזק בבטני. מיהרתי לקחת את כוס המים, כדי להעלים את הכאב, אבל זה לא עזר, כי עדיין חשבתי על נייט ועל הבחורה.
"קים?" ידה של רינה הונחה על כתפי, ועוררה אותי לרגע, למרות שעדיין יכולתי להרגיש את הכאב האיום.
הנחתי את הכוס על השולחן, "אני לא רוצה שהוא היה עם אחרות."

ניסיתי לעשות הכל כדי לגרום לקנאה להיעלם, היא לא נעלמה פשוט. העברתי את הימים בבית, חיכיתי שנייט יתקשר אבל זה לא קרה. זה עצבן אותי עד כדי כך שאחרי כמה רגעים מצאתי את הטלפון שלי מרוסק על הרצפה בעצבים. בכל פעם מחדש שהנחתי את ראשי על הכרית, דמיינתי את הריח הגברי שלו, את המגע שלו, את הפנים היפות שלו. ניסיתי בכל כוחי לא לחשוב עליו, אבל התגעגעתי פשוט.
מדי פעם מיה נכנסה לחדרי, ושאלה 'אם אני רעבה?' . לא עניתי לה, פשוט סובבתי את גופי והפניתי לה את הגב. בדרך כלל היא הייתה ממשיכה לשאול את אותן השאלות, אבל הפעם היא פשוט הלכה.
זה לא היה הוגן כלפייה, כי היא הייתה צריכה אותי באמת, להבדיל ממני. אני כעסתי על שטויות, בזמן שלה יש אלפיי סיבות לכעוס, אבל אין מי שיקשיב לה.
הייתי צריכה לעשות כל כך הרבה דברים, אבל במקום זאת שכבתי במיטה ונתתי לזמן לעבור.
הסתובבתי בדירה הריקה שלי, חיפשתי מה לעשות. פתחתי מליוני פעמים את המקרר ובכל פעם לא מצאתי משהו לאכול. העברתי ערוצים בטלוויזיה ולא ידעתי מה לראות.
אחרי כמה דקות ארוכות, הלכתי לחדר שלי. התיישבתי על המיטה והעברתי את מבטי לעבר הארון, שלפתע הכעס הציף אותי. הבגדים התחילו להיזרק על הרצפה אחד אחרי השני, עד שלבסוף הארון נשאר ריק וחוץ מרעש הנשימות הכבדות שלי, לא שמעו כלום.
פשטתי את בגדיי והחלפתי אותם לג'ינס ארוך וכהה, לבשתי חולצה גופיה נופלת לבנה ואת המעיל עור השחור שלי. התיישבתי על הרצפה והתחלתי לזרוק את הבגדים שלי, וחיפשתי את המגפיים הצבאיות השחורות שלי.
בעטתי בבגדים לאחר שנעלתי את הנעליים, הסתכלתי אל הבלגן בתסכול והנדתי בראשי , "לעזאזל!"

אני לא יודעת אפילו לאיפה התכוונתי ללכת, אז פשוט הנחתי לרגלים שלי לנוע ללא ידיעה לאיפה הם יובילו אותי, עד שלבסוף התיישבתי על הספסל בעייפות. הנחתי את ראשי על הספסל, מתעלמת מהעובדה שאני נראית כמו חסרת בית, והבטתי אל הכוכבים שנצצו בצבע כסוף יפהפה לצד טיפות הגשם שנפלו על פניי ברכות.
"קים?"
עצמתי את עיניי חזק יותר בתקווה שאני הפסיק לדמיין את הקולות. פקחתי את עניי בהקלה, כשלא שמעתי שוב את הקולות. למרות זאת, הרגשתי מבט חודר אל תוך גופי, מזווית העין יכולתי לראות שמישהו עומד בצד השמאלי של הספסל. סובבתי את ראשי לעברו, "מה אתה רוצ… נייט?"
"מה את עושה כאן?" אמר כשהוא מפנה את אצבעותיו לעבר הספסל.
משכתי בכתפיי, "מנסה לישון, אני מניחה."
עיניו נפערו, "ברחוב?" הוא לא שם לב שהוא צעק, עד הרגע שכמה נערים עברו לידנו ואז ברחו, הוא נאנח והחזיר את מבטו לעברי, "קרה משהו עם מיה?"
"לא."
"אח שלך?"
"לא."
הוא נהם, "קרה משהו בכללי?"
כן, "לא."
בשעה שאמרתי את זה, הוא התיישב על הספסל והניח את ידו על פניי. נשאבתי אל תוך עיניו מבלי שאני אשים לב. ידעתי שאני מתגעגעת לריח שלו, אבל לא ידעתי כמה עד הרגע שיכולתי להריח אותו שוב. ידיו משכו את צווארי אל תוך החזה הקשוח שלו, כשהוא נישק את ראשי. "אני יודע שאת משקרת."
לפני שהספקתי לענות, דמות ארוכת רגלים הופיע מול עיניי, הרמתי את ראשי לעבר פנייה כשהיא מחבקת את גופה בעזרת מעיל פרווה. "אנחנו כבר מאחרים, יורד גשם.. אתה מוכן לבוא?"
עצמתי את עיניי ביאוש, שחררתי את עצמי מזרועותיו של נייט, אך ידו תפסה את ידי ברגע שנעמדתי במקומי. "תעזוב אותי כבר! היא מחכה לך." אני לא יודעת מאיפה מצאתי את הכוח לומר את זה מבלי להחסיר נשימה, אבל זה גרם לנייט לשחרר את האחיזה בלבול.
לא חיכיתי שהוא יגיב,ניצלתי את ההזדמנות והתחלתי ללכת. הרגשתי את שערי מתרכך בגלל טיפות הגשם שרק התחזקו יותר ויותר. עטפתי את עצמי חזק יותר עם המעיל, אבל הוא כבר היה ספוג במים.
לפתע רגליי נעו במהירות, לא הסתכלתי לצדדים שעברתי במעברי חצייה, פשוט רצתי. הרגשתי שאני משחררת כל כך הרבה דברים בכל תנועה שעשיתי, זה רק גרם לי למהר יותר, לא לעצור. הרגשתי את הכל מתפוצץ ממני.
נעצרתי להביט בבניין המוזנח, שאלמלא הבהובי האורות הצהובים, הוא היה נראה אפל ושחור.
דמעה זלגה מעיניי ונפלה לתוך שלולית המים שעמדתי בה, מצמצתי בעיניי כמו שתמיד עשיתי כדי לגרום לדמעה לעלם, אבל זה רק חיזק את שתף הדמעות שבא אחר כך.
"קים?" קול עדין ומוכר נשמע מאחוריי, סובבתי את מבטי לעברה וענייה נפערו בפליאה כשהיא הביטה בי, "מה קרה?"
לא עניתי לה, אבל הפעם גם לא התעלמתי, התקדמתי לעברה ומשכתי את גופה לעברי כשאני עטופת אותה עם זרועותיי. ידיה הונחו מסביבי, קברתי את ראשי אל תוך צווארה והנחתי לדמעות לזלוג מעניי.
הרמתי את ראשי, "אני מצטערת."
"אני יודעת." היא אמרה בחיוך עצוב והניחה את ידה על פניי, "את רוצה לספר לי מה קרה?"
פלטתי נשיפת אוויר, "כן."
"בואי ניכנס אל תוך הבניין, כי קר לי, טוב?"

בזמן השיחה עם מיה, היא רק הקשיבה מבלי לומר כלום, זה היה מוזר לדבר איתה. אבל זה גרם לי להרגיש הקלה, ולא רק בגלל זה, אלא גם בגלל שהבנתי שיש לי רגש כלשהו לנייט, אני צריכה לעצור אותו לפני שהוא יהפוך למשהו חזק יותר, ואז קנאה לא תהיה הרגש היחיד שיגרום לי לכאב עצום כל כך.