משהו לא צפוי – פרק 7

אני ורואי עשינו את דרכנו לדירה של סבתנו. הדלקתי את הרדיו ובדיוק התחיל השיר שאני ורואי היינו נוהגים לאהוב ולצרוח בקולי קולות בכל רחבי הבית. אני זוכרת שהורים שלנו היו משתגעים מהזיופים שלנו ומתלוננים כל הזמן שנשתוק. אבל זה לא מה שמנע מאיתנו להמשיך לעשות זאת, אלא ההתנהגות המוזרה שלו, התפנית החדה שעשה בחייו. ההתעלמות המוחלטת ממני והחוסר תקשורת שיצר. ממש כואב לי שאיבדתי אח, הוא היה האח הכי מושלם בעולם, באמת. הוא הבן אדם היחידי שתמיד ידע להבין אותי ברגעים שהאחרים לא הבינו. הוא היחידי שידע לשמח אותי ברגעי משבר, ולהשאיר אותי על הקרקע וללכת בדרך הישר.
אני מתגעגעת לאח הזה, אבל הוא לא מוכן לקבל את זה. הוא ממשיך עם ההתעלמות. מרגע לרגע זה נהפך להיות יותר קשה, לא יודעת כמה עוד אחזיק מעמד אצלו בבית.
העפתי לכיוונו מבט, נראה ששכח מהשיר, ששכח שזה היה השיר שלנו. שום דבר כבר לא מזיז לו.
הגברתי את הווליום והמשכנו בנסיעה השקטה חסרת מילים הזאת.

הגענו ליעד, רואי חנה את הרכב ועצר. הוא כיבה מנוע והשתחרר מהחורת ביטחון. הוא עדיין לא יצא, הוא ישב וחשב.
"הכל בסדר?", שאלתי והבטתי על פניו הקשיחות.
"אני לא יכול יותר", הוא אמר בקול קצת רועד.
"מה אתה לא יכול יותר?", שאלתי ותפסתי את ידו, עיניו הביטו על ידי ואז על פניי.
"אני לא יכול יותר לראות אותך אצלי בבית", הוא אמר והצליח לפגוע בי יותר מתמיד.
"אבל למה?מה עשיתי לך?", שאלתי, קולי היה חנוק מבכי.
"אל תשאלי למה, אני פשוט לא יכול", הוא אמר ודמעות החלו לזלוג מעיניי.
הוא הכה את ההגה עם ידו ויצא מהרכב. יצאתי אחריו ונעמדתי על יד הרכב.
"תפסיק להיות כזה פחדן, תתמודד פעם אחת ולתמיד", צעקתי בבכי, לא היה לי איכפת שיכולים לשמוע אותנו.
הוא נעצר במקומו, עמד עם הגב אליי וידיו התאגרפו. הוא סובב את גבו לכיווני והתקרב אלי בצעדים מהירים.
"תפסיקי לחפש כל הזמן תשובות, בשביל מה זה טוב?פשוט תקבלי את זה וזהו", הוא הרים עליי את הקול וכעסו היה ניכר על פניו.
"לא, אני לא אקבל את זה, תסביר לי למה ואני מבטיחה שאצא מהבית שלך עוד היום", התכווני לכל מילה שאמרתי. עיניו הביטו עמוק בתוך עיניי ושום הסבר לא יצא מפיו.
"אני לא חייב להסביר לך כלום, זה הבית שלי ואני לא רוצה שתגורי אצלי חודש", הוא אמר את זה בכזאת פשטות, כאילו שכח עם מי הוא מדבר.
"אין בעיה, עוד היום אני אצא מהבית שלך, לא תראה אותי יותר", אמרתי, עברתי אותו והלכתי לכיוון הבניין של סבתי בצעדים כבדים וכעוסים.
הוא נשאר שם עומד, עם ראש מושפל לריצפה.
אני שונאת אותו, למה הוא היה צריך להיכנס לי לחיים למה?!
מחיתי את הדמעות, לקחתי נשימה ונכנסתי לבית.
"יפה שלי", סבתא שלי צעקה וצעדה לעברי בצעדים איטיים, היא כבר בקושי הולכת.
"סבתא אהובה שלי", אמרתי וחיבקתי אותה חזק, הייתי זקוקה לחיבוק שלה.
"למה את רועדת?", היא שאלה והביטה על פניי בדאגה.
"אני אסביר לך אחר כך", אמרתי לה וניגשתי להוריי והבאתי להם חיבוק.
"אולי אני גם אישן כאן, אני ממש מתגעגעת אליכם", אמרתי להוריי, אולי יוכלו למצוא לי מקום נוסף כאן בבית הקטן הזה.
"את יודעת שאין מקום יפה שלי, למה רע לך עם רואי?", היא שאלה ונענעתי את ראשי.
הוא בדיוק נכנס.
"הוא נתן לסבתא נשיקה על הלחי ולאחר מכן החל לצעוד לכיוון שלנו.
"בן שלי, מה קורה?", אמא שלי שאלה אותו וחיבקה אותו בחוזקה.
"בסדר, את יודעת", הוא אמר והתיישב כיסא לידה. עיניו פגשו את עיניי. לא הסתרתי את הכעס ואת השנאה שחשתי בניבחי ליבי כלפיו.
"אז מה, איך אצלכם בבית?חסר לכם משהו?", אבא שאל ורואי נענע את ראשו.
האמת היא שאם לא הייתי עושה קניות, היינו מתקיימים אך ורק מהבירות שלו.
"אם יחסר לכם משהו, אל תתביישו להגיד", הוא אמר והנהנו ביחד.
"סבתא, מתיי אלירן יבוא לביקור נוסף?", הרגשתי את הצורך להתנצל בפניו, הוא הלך קצת כעוס וטעון. אני חושבת שאנחנו צריכים ליישר את העיניינים בינינו.
"או, הוא בא בשישי, תבואו גם אתם", היא אמרה בחיוך.
"ברור שנבוא סבתא", החזרתי לה חיוך.
רק שאני לא כל כך בטוחה שעד אז אשאר אצלו. לא מוכנה לסבול את האגרסיביות שלו והחוסר יכולת שליטה שלו. הוא יותר מידי הפכפך ועצבני. מעדיפה לברוח לפני שאתחיל לשנוא אותו, מה שכבר מתחיל להתפתח אצלי.
***

"אל תדאג, מחר אני לא אהיה כאן יותר", אמרתי לו והתקדמתי לעבר החדר הזמני שלי.
"לא דואג", הוא צעק מהסלון ועשה לי חשק לשבור עליו משהו שביר וכבד במיוחד. שונאת אותו.
השלתי מעליי את הג'ינס והחולצה והנחתי אותם על הכיסא. לא היה לי כוח לכלום, רציתי רק לעוף מפה כמה שיותר מהר, אני סובלת, אני לא מצליחה להנות מאף רגע בשהייה שלי בבית הזה.
"שמש", הוא התפרץ לחדרי וכיסה את עיניו עם ידיו כשראתה שאני לבושה אך ורק בהלבשה תחתונה. פעם זה לא היה כל כך חשוב לו, הוא היה רואה אותי ככה חופשי. לא התביישתי, זה כמו להיות עם בגד ים.
"מה אתה רוצה ממני?", קמתי מהמיטה ונעמדתי מולו. הוא פקח את עיניו והביט על גופי החשוף.
"מה אתה רוצה?", שאלתי, שילבתי את ידיי וחיכיתי ויתחיל לדבר.
"שמש", הוא לחש את שמי בין שיניו ותפס את פניי משהו במבט שלו היה שונה פתאום, בחיים לא ראיתי את רואי מביט בי בצורה כזאת.
"על הזין שלי", הוא אמר והנחית את שפתיו על שפתיי. לא הצלחתי לזוז, קפאתי במקומי, אח שלי נישק אותי עכשיו, לא הצלחתי לעכל זאת ולא הצלחתי להבין אם זה חלום או מציאות. הוא המשיך להניע את שפתיו על שפתיי בתשוקה ואגרסיביות ואני..אני נשארתי קפואה.