התעצמות

מכתב למורת הדרך שלי.

יום א'

הילד שבי עצוב עכשיו קצת.
הוא מבואס קצת מרגיש לא נאהב. כי הוא מרגיש שאין מישהו שאוהב אותו כרגע. לפחות אשלייתית.. חיצונית.
אבל ילד יקר. אני, אלון, המבוגר, אני אוהב אותך לא משנה מה, מותר לך לטעות מותר לך לכאוב, להיעצב, לכעוס ולהיפגע. אני איתך בכל אשר תלך מגבה אותך תמיד. אוהב. והינך עצוב עכשיו כי אתה מרגיש אולי שלא אוהבים אותך. אני אוהב אותך. אני איתך אל תחשוש חביבי. הנח למשקעי העבר עם הוריך, ברירת המחדל של המציאות. אני אוהב אותך.
אהבה.

יום ב'

מרגיש הכי אותנטי כשאני שר. יותר נכון אני מרגיש את האותנטיות שלי ע"פ איך שאני שר. כשאני נאמן לעצמי אני שר מעולה. כשאני מפקפק בעצמי מסיבות מסוימות אני מזייף. אני מצליח למצוא את המקום שבו אני שלם עם עצמי. ומקבל.
אני מניח שזה המצב שאני שואף להגיע אליו בכל סיטואציה. ברגע שאני במקום הזה אני לא מזייף

ראיתי היום את שאהבתי. לימור, היה בינינו רומן קצר. התחלתי לפרש כל מיני הנחות פה פי פה פה ובתכלס מי פאקינג יודע מה הולך אצלה. זה מה הולך אצלי, לא אצלה.

אני לומד, מתפתח.
אני מעכל איכשהו ופתאום נופלת לי הארה שבעצם אני לא עובד רק על הרוחניות שבי ממש לא. אני גם עובד על התקשורת הבין אישית שלי. על התקשורת המילולית שלי. אפילו אומר שבמידה מסוימת גם באופן ספציפי עם נשים. את מרוקנת אותי מכל החרא שהיה לי בלב שנים. אני זוכר את כל השנים שחשתי כל הזמן דחיה כלפי עצמי וניסיתי דרכים שונות ומשונות לחזק לעצמי את הביטחון העצמי ואת האהבה שלי לעצמי אבל לא הייתי ממוקד. ספרים, סרטים, מאמרים, שעות על גבי שעות אבל באורח עלום אף אחד לא קלע אף פעם למקום הנכון לנקודה המדויקת. שום כלום נאדה – הכל היה עבודה שיטחית. אני שמח שהשכלתי להבין זאת. פשוט הבנתי פעם אחר פעם ניסיון אחר ניסיון שהדברים האלו פשוט לא ממש עובדים. היה שם משהו אחר משהו מכוסה משהו שהיה צריך לגלות, לחשוף, לרכך, להבין. משהו נסתר וחבוי עמוק איפשהו בתוכי.
"יש מצב שבעצם את מלמדת אותי את התדר הנשי? את התדר העדין שלכן? את הרגישות הזאת? מלמדת אותי אט אט להתכוונן ולהפוך לגבר שמבין את החוכמה הנשית המופלאה?." לו יהי.
הייתי ואני עדיין מלא בהרבה חרא רגשי שאט אט אני מצליח להתנתק ממנו ע"י מלל וכתיבה. זה נפלא.
את מצליחה לגרום לי להבין מהם הכוחות שפועלים בתוכי. איך לאזן אותם. לכייל אותם ככה שיזרמו בתדר של החיים. התדר הנכון לי. תודה.

אני אחזור ללימור. כשראיתי אותה אתמול הלב שלי התכווץ כאילו לא עבר בערך איזה חודש מאז הסאגה. היה לי חשש קטן לעבור לידה בדרך לבית. אבל הוא מיד התחלף בצד הרציונלי שאמר אני הולך הביתה למה מה קרה.. למה מי היא בכלל שאני צריך לחשוש לעבור לידה. ועברתי לידה אמרתי לה בביטחון מה בצורה קצת מבוישת, כמעט בלתי נראית, "מה עניינים" אגבי והמשכתי ללכת בלי להסתכל לאחור.. היא רק ענתה "בסדר" קטן. אני יכול להישבע שראיתי אותה עומדת לחייך כשהיא ראתה אותי. הרצון שלי להיות איתה התחלף במשהו אחר. כאילו אני מקבל את זה בטוב שהיא החליטה לא להיות איתי. אני אפילו במקום שאני מבין אותה וחומל עליה. הרי היא רצתה לעצמה טוב. אבל לא היה לה מספיק טוב. ואולי גם לא טוב לה מספיק עכשיו… אולי כן טוב לה ואז אני שמח בשבילה.

אמרת באחד המפגשים שלנו שכנראה אני אודה לה ביג טיים על הסאגה הנסיונית שהייתה ביני לבין הבחורה ששברה את ליבי. ואכן כך הדבר. אני מודה לך על שיעור מאלף על המקום שנתת לי בליבך. אפילו לזמן קצר. אני לא כועס עלייך יפה. הרי מי לא רוצה בטוב ובאהבה וניסית ורצית שזה יעבוד בינינו אך כנראה מי מאיתנו היה לא בשל מספיק. אני באמת ובתמים לא כועס עלייך. אני אומר זאת כי היה לי כעס מאוד גדול בהתחלה ועד לא מזמן. אני מבין אותך. זה בסדר אישה. אני בטוח שגם את כאבת בדרכך. ולוואי ונהיה ונגשים את עצמנו שנינו.

שלך ,
אלון