שכונה פרק 41• מקדישה לכם אותו בנות ❤

•לפני הכול..ואוו, אני פשוט חסרת מילים.
אין גבול לאהבה שלי אליכן ואין סוף תודות בשילכן.
את הפרק הזה אני מקדישה לכם,אני במשך הפרקים מנסה לרצות אותכם,להקשיב להערות ולנסות להתשפר. כניראה שהצלחתי במה שעשיתי כי כמות התגובות רק עולה וכך גם כמות הצפיות!
אם זה היה אפשרי הייתי נותנת לכל אחד ואחת חיבוק גדול!
אז ככה,אני מקדישה את הסיפור לבנות שקראו מהתחלה,עזרו,העירו ודירגו
-האחת_והיחידה
-illpp
– מאי3110
וגם לקוראות שהצטרפו אחר כך ואני מודה מקרב לב
-my heaven
-נוי^
-Nonasipurim
-adisharvit
אם פסיפסתי מישהו בלי כוונה,אני כל מאושרת שהגעתי לאן שהגעתי, כל כך כיף לראות את התגובות שכיף לכם מהסיפור שלי..מהסיפור שאני כותבת!
ביום ההולדת שלי לא הייתי מאושרת ככה!!!
אוהבת אחד ואחת מכם מעריכה ומודה לכם❤❤
~~~~~
פרק 41:"תאמין שאתה יכול ואתה כבר בחצי הדרך לשם."

"יעל" קולו של אושר נשמע מבולבל.
"מה קורה?" שאלתי ומבטי נתקע על אסף.
"מצוין,אממ.. קרה משהו?" שאל עדיין מבולבל
"כן זה..אנחנו צריכים להיפגש,כולם" אמרתי בנשימה אחת
"דקה מה זה כולם? יעל הכול בסדר?איפה את?" שרל במהירות
"הכול בסדר אבל לא בטוח זה יהיה להרבה זמן, בקיצור שתי השכונות צריכות להיפגש זה משהו חשוב וגדול,בעוד חצי שעה תיהיו בפארק איפה ש..נו אתה יודע" אמרתי,בפארק הזה תמיד היינו נפגשים, מתנשקים, מתחבקים,נפרדים.
"הגדול?" שאל כדי להיות בטוח
"כן"עניתי
"עם המתקנים הכחולים והאדומים?" שאל
"כן כן זה"אמרתי חסרת סבלנות "ובלי בעיות בבקשה, באמת שזה חשוב לשתי השכונות" אמרתי בהתחננות. ניתקתי את השיחה לא מחכה לתשובה ממנו ומרימה את ראשי לעבר כולם.
"נו מה הוא אמר?" שאל עומר
"הוא לא אמר כלום,אבל הם יבואו אני בטוחה" אמרתי מנסה לשכנע את עצמי שהם יבואו
"אני מקווה"אמרה שיר
"טוב בואי נחליף בגדים,ניקח אוכל ונלך" אמרתי לשיר
"מה איתנו?" שאל גיא "אני רעב מת" שיפשף את ביטנו
"טוב נביא גם לכם משו" גילגלתי את עיני והלכתי לבית שלי ושיר לביתה.
עליתי במדרגות במהירות ונעצרת מול הדלת מסדירה נשימה. כמע שבע עשרה שנה אני גרה פה ועדיין לא התרגלתי לעלות 4 קומות.
ידי נחה על הידית מורידה אותה כלפי מטה אך היא נעולה
"תפתחו" צעקתי תוך כדי שדפקתי בדלת
"מי זה?" קול חמוד נשמע מעבר הדלת העבה
"זאת יעל תפתחי הילה" התקופפתי מעט
"שלום"חיבקתי אותה ונשקתי ללחי שלה
"למה לא ישנת פה" פניה היו עצובות
"כי הייתי אצל שיר,את זוכרת אותה נכון" אמרתי מרימה אותה אלי
"כן אני אוהבת את שיר"חייכה
"יופי"צחקתי מעט
הורדתי אותה בכניסה לחדר שלי,לקחתי בגדים וישר טסתי למקלחת
"מי פה?" דפיקות נשמעו
"אני לא לפתוח"צעקתי עצבנית,עשיתי מהר רק את הגוף,לבשתי אוברול ג'ינס לבן קצר,עם חולצה שחורה חלקה.
שמתי וואנס שחורות ואספתי את שיערי המתולתל לקוקו גבוהה
"אמא אני יוצאת"נעמדתי מול המראה בסלון
"לאן זה את בקושי בבית" התעצבנה בקטנה
"אמא זה חשוב באמת" אמרתי והבטתי בפניה, קמטים מסויימים הראו את גילה המדוייק, היא נראת צעירה מאוד אל הקמטים האלה מסגירים אותה.
"מה חשוב הפעם?"שאלה לאחר שסיימה לחתוך את הירקות
"אמא בבקשה,ניראלי זה יקח הרבה זמן אז אני ידבר איתך כבר,אני יספר לך הכול שאני יחזור מבטיחה" נשקתי ללחי שלה ורצתי לכיון הדלת
"דקה יעל"צעקה והתקדמה לעברי
"עם מי את?"שאלה כשהגיעה אלי
"כולם"אמרתי במהירות
"טוב,נשאר קוסקוס מאתמול,חבל לזרוק"התקדמה למקרר
"לא צריך אמא אני יקנה כבר אוכל אצל יעקוב"אמרתי
"אבל נשאר הרבה אין מי שיוכל"אמרה וחיממה את האוכל במיקרו.
לאחר שזה התחמם היא מזגה לקופסת פלסטיק את הסולת ולקופסה שנייה גדולה את הירקות והרוטב
"בזהירות"אמרה ושמה הכול בשקית
"אה דקה" אמרה והביאה לי סכו'ם מפלסטיק.
"תודה אמא"חיבקתי אותה ולקחתי את השקית מידה.
ירדתי בזהירות במדרגות וברקע נשמע צילצול הפלאפון שלי
"פאק" מילמלתי,שתי ידיי תופסות את השקיות של הקוסקוס. הריח שלו מתגלגל באף וגורם לי לפנטז עליו.
"תיראו מה אמא שלי החמודה הביאה לכם"צעקתי עוד לפני שהגעתי אליהם
"מה זה?" כולם צעקו ונעמדו
ישבתי באמצע הספסל,פתחתי את שתי הקופסות והאדים והניחוחות ריחפו באוויר
"אני כל כך מעריץ את אמא שלך"אמר עומר מלקק את פיו
"זה נראה כל כך טוב"אמר אסף בוהה באוכל.
שפכתי את כל הירקות והרוטב אל הסולת ונתתי לכל אחד כף.
"בתיאבון"אמרתי בגאווה. כל אחד תקע את הכף בקופסה הגדולה והשמיעו קולות של הנאה
"ואוו" אמרה שיר
"ישר למסטר שף דחוף" אמרה אורטל
"זה טעים"מילמלתי
"אין על האוכל של אמא שלך"אמר אסף בפה מלא אוכל.
אחרי חמש דקות,הקופסה התרוקנה,כולם התפזרו בספסלים וישבו בנחת
"אני לא יכול לזוז" אמר גיא ותפח על הבטן שלו
"אני שבעה"אמרה אורטל
"אני גם"הצטרפה שיר
"תגידי לאמא שלך תודה ענקית היא הצילה אותנו מרעב" אמר גיא .
"אני יגיד"מילמלתי,ושוב התנגן ברקע הצילצול שלי,פתחתי את הפלאפון וראיתי שזה אושר
"הלו"אמרתי ועברתי למצב ישיבה בספסל
"למה את לא עונה זה מחרפן אותי"אמר כועס
"מצטערת,איפה אתה?" שאלתי
"בפארק אבל לא כולם באו" אמר,זה היה ברור הרי אנחנו בסיכסוך שנים.
"טוב אנחנו בדרך"אמרתי וניתקתי את השיחה
"יאללה חברים תקומו" נעמדתי "הולכים להתנגד נגד העירייה" בכל הפרצופים המוכרים חיוך גדול עלה.
התקדמנו בחבורה ענקית,הזמנו עוד כמה ילדים שאנחנו מכירים. כמו בהילוך איטי,השיער מתנפנף ברוח, אנחנו בשיירה גדולה של אנשים מתקדמים לעבר הפארק.

כולנו מלאים בחששות,פה גדלנו,נולדנו חונכנו!
אנחנו לא נלך,
אנחנו לא נעזוב את הבית שלנו,
את השכונה שלנו..