התמדה, וגאווה

לקחתי את הקשת ואת אשפת החצים, ויצאתי לאחו. בחרתי עץ נוח לאימונים, זוהי הפעם הראשונה שאני מנסה לירות מהקשת שלי, שאותה הכנתי רק היום. הגאווה גאתה בתוך תוכי, הכנתי קשת וחצים בפעם הראשונה, והם יצאו נפלאים.
נעמדתי מול העץ וירית. החץ נפל בקרבת העץ.
ניסיתי עוד פעם, מתחתי את המיתר של הקשת, ויריתי. שוב, החץ נפל ליד העץ.
יריתי עוד פעמיים. שלושה. ארבעה. ואז, החת ננעץ בעץ. בתוך חריץ קטן.
חייכתי בגאווה "הצלחתי" אמרתי לעצמי.
נעמדתי שוב, והתחלתי לירות. כל ניסיון, החץ ננעץ קרוב יותר למטרה שאליה כיוונתי- התפוח האדום והעסיסי שהיה גבוה מעל כל הענפים.
כל פעם שיריתי, הבטתי בחץ ובקשת, ולמדתי דברים חדשים שיועילו לי בירי.
במהרה החשיך, ואני הלכתי הביתה, כאשר עדיין לא פגעתי בתפוח.
"אחזור מחר, בבוקר, ועד שלא אצליח לא אלך"
וכך עשיתי, למחרת בבוקר הלכתי אל האחו ויריתי, אך שוב לא הצלחתי. באתי גם ביום שאחריו, וביום שאחרי זה, וכך במשך שבועות עד שיריתי בתפוח לבסוף, והבאתי אותו הביתה.
אימי חתכה אותו לארבעה פרוסות, וכל משפחתי אכלה ממנו.