הדרך לחופשי

תמיד כשהייתי קטן פחדתי ממקומות סגורים. מה שנקרא היום קלסטרופוביה. התחושה הזאת, שמשתלטת על כל הגוף ולא נותנת רגע אחד של נשימה סדירה או מחשבה צלולה. כנראה שזה נבע מכך שאבי היה כולא אותי בכלוב ומכסה אותו בשמיכה כשהייתי קטן. זה היה מעיין משחק סדיסטי שלו.
הוא היה מניח את השמיכה מלמעלה בזהירות ומכבה את האור. כל מה שהייתי שומע אחרי זה , זה את הדלת נסגרת באיטיות ואז המנעול ננעל. אחרי זה אין לדעת כמה זמן יעבור. יכול להיות שעה ויכול להיות יומיים.
עכשיו כשפתחתי את עיניי, הבנתי שאני לא יכול לזוז. כולי כבול. הרגליים כבולות. הידיים כבולות. אני לא יכול לזוז. התחושה הזאת ישר הציפה אותי עד שעלתה בגרוני ואז נשברתי. אני נלחם בכל הכוח, מנסה לצאת. לשבור את השלשלאות ולצאת לחופש. אני נלחם עד שכוחותיי אוזלים. ואז אני מתעלף. אני מתעורר מותש. כבר חסר כוח להילחם. זהו המצב האהוב עליי. פתאום הסוהרים פתחו את הדלת ושחררו אותי. אני נופל על הרצפה. החופש שלי התרחב לכמה מטרים מרובעים. לעולם לא חשבתי שלשבת בכלא יהיה כל כך קשה. אבל כנראה שזה מה שמגיע לאנשים על אונס כיום. היכן הימים שיכולת לכפות מין על אישה ופשוט ולחזור לשיגרה היומית שלך.
אני מסתכל מתוך החריץ שבלבנים ורואה פיסת שמיים קטנה וכחולה. אחח החופש. אין משהו יותר טוב מהתחושה של חופש.
בסופו של דבר, יומי הגיע ויצאתי החוצה. אין תחושה יותר מפחידה מחופש. ההרגשה כאילו אתה אבוד בחלל החיצון ושום כוח כבידה לא מושך אותך. אינך יודע לאן ללכת. כולם הולכים לאנשהו. לכולם יש יעד. ורק אני חסר כל כיוון.
כעבור שנתיים, הצלחתי להיות גם חלק מהאנשים האלו. כל בוקר קמתי והלכתי לעבודה במשרד. פעמיים בשבוע הייתי הולך לחדר כושר אחרי העבודה. ופעם בכמה שבועות הייתי הולך לסרט, קונצרט או הצגה שהוצגה בעיר. כך עמדתי בציפיות שנדרשו ממני וכך חלף כל יום במשך שנים. אנשים היו מודעים לקיומי אך לא הייתי חלק מהמחשבות שלהם. הצלחתי לצוף בידיוק בחלק התחתון של התודעה. כך שזכרו אותי אך לא חשבו עליי.
פתאום, יום אחד התעוררתי והרגשתי את ההרגשה הנוראית הזאת צפה בי שוב. אחרי שנים שהיא לא הייתה. נתקפתי חרדה. שום דבר לא מנע ממני לזוז אך התחושה הזאת לא עזבה אותי במנוחה. נעתי מחדר לחדר וזה לא עזב אותי. אז החלטתי לרוץ. התלבשתי כראוי ויצאתי לריצה בפארק. יש הרבה אנשים בפארק בשעות הבוקר וכולם רצים. הרגשתי חנוק. אין לי אוויר. אבל לא בגלל שרצתי. פשוט אין לי אוויר. מדוע כולם רצים? הרגשתי כלוא עוד פעם. החלטתי ללכת למקום עם פחות אנשים. הלכתי ליד השביל המיועד לריצה כמה מטרים ספורים ממנו ופתאום הרגשתי טוב יותר. האנשים הסתכלו עליי מוזר. מדוע הוא הולך שם כשבבירור הוא צריך ללכת פה? הרי בישביל זה בנו את השביל הזה. כדי שאנשים לא ילכו בחול. כמה מוזר..
התחושה ירדה. פתאום יש מקום בחזה לאוויר נוסף. אך בו זמנית הוא מתמלא קצת באי נוחות מטרידה בגלל המבטים הבאים והחולפים מתוך השביל. פתאום הבנתי שמה שאני עושה זה שגוי. הדבר לא מספיק בכדי למשוך הערה בקול, אך מספיק למבט מבקר ודוקר במקצת. לאט לאט הרגשתי איך הכלוב הזה הופך להיות לא פיזי אלא יותר נפשי. פתאום כל המרחב הזה בציבור היה נראה לי נורא גדוש. הסתובבתי ברחבי העיר והרגשתי שכל תזוזה שלי נצפת. וכאשר היא חורגת מן המותר היא חוטפת מבט קר לחצי שנייה. כי להביט יותר מזה יהיה גם חריג.
הגעתי לקצה העיר ונעמדתי על צוק כאשר אני רואה את כל העיר לפניי. ההרגשה עדיין לא עזבה אותי לגמרי אך היא נחלשה. הרגשתי שאני עדיין כלוא. לא הצלחתי לחשוב על מה שאני רוצה. ידעתי שיש מחשבות שאסור לי לחשוב. נלחמתי איתן כמו שנלחמתי בשלשלאות בכלא. הרגשתי איך אני עוצר בעצמי לחשוב עליהן. בסופו של דבר ניצחתי. הטעם של החופש. יכולתי לחשוב על כל מה שרציתי. הדמיון שלי לקח אותי למקומות שאף פעם לא הייתי בהן. עשיתי מעשים אשר המצפון שלי אף פעם לא הרשה לי. זהו היה תענוג. והדבר היפה בכל, לא הייתי צריך דין וחשבון לאף אחד. שום מבט דוקר ומבקר. שום מערכת ענישה. שום כליאה.שום השלכות. ככה ביליתי שנים . האמת היא שלא זזתי הרבה. התמקמתי לי ביער ושרדתי ממה שהיה. אך כמה טיילתי. הייתי חופשי כמו ציפור. הדבר ענה על כל צרכיי. טיילתי ברחבי העולם. הפכתי לקטן כמו נמלה ויום אחר הייתי גדול כדינוזאור. שכבתי עם נשים, גברים, חיות ומה לא. קיימתי מסיבות עם אורגיות ענקיות שנמשכו ימים. כלאתי את אבי בכלוב שלו ושרפתי אותו חי. שכבתי עם אמי ואף היא ילדה לי ילד. הקמתי אימפריות וניצחתי במלחמות. יום אחד הייתי מלך, יום אחר הייתי טבח מוצלח ויום אחר הייתי זמר מפורסם. לאט לאט הגבול בין המציאות לדמיון הטשטש אצלי. ראייתי החלשה עזרה לכך. אהבתי זאת. פתאום העולם החיצוני התמזג עם הפנטזיה הפנימית. וככה שנים על גבי שנים.
יום אחד ראיתי מישהי רצה בקצה היער. הייתי נורא מופתע כי לא היה שם שום שביל שמיועד לכך. לכן עקבתי אחריה. היא הייתה יפהפיה. עורה היה נראה כל כך רך והיא רצה בכזאת קלילות. כאילו היא רצה על הירח ולא על הארץ. פתאום הרגשתי דחף מיני חזק עולה בי ומשתלט עליי. כל מה שרציתי לעשות זה לתפוס אותה לקרוע את הבגדים ממנה, להחזיק אותה ולפזר את זרעיי בתוך גופה העדין והצעיר. תוך כדי שמחשבה זאת חלפה בי התחלתי כבר לרוץ אחריה. לצערי היא ראתה אותי והתחילה לברוח ממני. היא רצה כמה שיותר מהר לכיוון העיר היכן שכל האנשים. פתאום הרגשתי את הפחד.הרגשתי שהיא רצה לתוך ענן גדול ואני רודף אחריה. הרגשתי לאט לאט איך הפחד מתחיל לתפוס אותי ברגליים ואיך המצפון דוחף אותי בחזה ומאיט אותי. אחרי הכל לא דרכה רגלי בעיר שנים. אך לא נתתי להרגשה שגרמה לרוץ אחריה להתפוגג. התרכזתי בה וההרגשה הזאת התחזקה.פתאום התחלתי לרוץ מהר יותר. הייתה לי סיבה- הייתי חייב להשיג אותה. הצלחתי להשיגה תוך כדי שאני רואה כבר את נקודת החן על כתפה הימנית. תפסתי אותה והפלתי אותה ארצה. כל תנועה שלה רק השקתה את הדחף שלי. ככל שהיא התנגדה יותר רציתי אותה יותר. ברגע כזה, אדם מפסיק לחשוב. הוא הופך להיות הרגש שלו. הזמן שלוקח לרעיון שצץ בראש להפוך לפעולה ממשית הוא אפסי. כל כולי רציתי להיכנס לתוכה. קרעתי את מכנסיה תוך כדי שהיא גונחת כאשר כל התחתונים שלה רטובים. אך היא המשיכה להתנגד. נכנסתי פנימה בין רגליה לתוכה. עד כמה שהיא הייתה לחה וחמימה . תפסתי את זרועותיה ביד אחת מעל ראשה וביד השנייה אחזתי בחוזקה את שדיה הרכים. היא לא יכלה לזוז. היא הייתה כולה בשליטתי. תוך כדי שאני נע קדימה ואחורה כמו חיה פראית הרגשתי תחושה קרה שעוטפת את גבי המזיע. הבטתי מסביב. המקום היה נראה לי מאוד מוכר. הבנתי שאני נמצא בכיכר המרכזית מוקף באנשים. עלתה בי התחושה שכבר שנים לא הטרידה אותי. המבטים האלה. כולם התאספו סביבי. הם לא עצרו בעדי. הם רק עמדו והביטו. חלקם גם צילמו זאת בניידים שלהם. הם לא היו נראים נרגשים. הבעת פניהם הייתה קרירה. חלקם הסתכלו עליי בזלזול, חלקם בהתנשאות וחלקם באהדה. הם עמדו וצפו מסביב. הרגשתי שהשמיכה של אבי נופלת עליי מלמעלה ומכסה אותי. אך אני כבר הייתי חזק. כי לי היה את העולם הפנימי החופשי שלי. לכן התרכזתי בפנים של הבחורה שהייתה בידיי. הבעת פניה הייתה עוצמתית. היא עצמה בחוזקה את עיניה ובכתה. אני חושב שהיא עמדה להגיע לאורגזמה.
זה היה הרגע שלא אשכח לעולם. הרגע שבו הרגשתי את החום בחזי כי הייתי על סף גמירה בתוך גופה הרך והחמים, תוך כדי שאני מרגיש את הזיעה הקרה בגבי ואת הדקירות והעקצוצים שבאו מכל עבר עם המבטים הקרים.