מי אתה ירין? פרק 2

כשהבנתי שאני ערה, הרגשתי כאבים חדים בראשי.הרגשתי כאילו יש לי פצצה בתוך הראש שכל רגע מאיימת להתפוצץ. אוזניי כאבו מעט ולא הרגשתי את עפעפי. ניסיתי לפקוח את העיניים אך ללא הצלחה. משהו חסם אותן.שמעתי קולות ברקע, שמעתי את קולו של אבי וקול נוסף שלא היה לי מוכר. כשניסיתי להזיז את גופי, הרגשתי כאבים בכל חלק בגבי. נאנקתי מכאב. "אגם", שמעתי את קולו הדואג של אבי, לפתע הרגשתי את ידו החמימה אוחזת בידי ורוגע הציף אותי. "אבא…איפה אני ומה קרה לי?", שאלתי אותו וקולי היה צרוד במעט. שמעתי אותו נאנח וקול של כיסא זז וחורק. הוא כנראה התיישב עליו. "אבא…איפה אמא?למה אני לא רואה כלום?", התקפתי אותו בשאלות והוא שוב נאנח."את נכחת בפיגוע שקרה בנהריה אתמול", שמעתי את אותו הבחור עם הקול הלא מוכר. "מה…אני…", ניסיתי להיזכר ומה שקרה אתמול רץ במוחי עכשיו כמו סרט. קול המוניטור הסגיר את היותי לחוצה וידו של אבי ליטפה את ראשי הכואב בעדינות. "מי אתה בכלל ואיך אתה יודע?", שאלתי את הבחור. שמעתי את צעדיו מתקרבים לכיווני וריח חזק של בושם גברי חדר אל אפי בחדות. ריח ממש נעים. "אני זה שהבאתי אותך לכאן, קוראים לי ירין. אני משרת במג"ב", הוא אמר. הנהנתי בראשי באיטיות והרמתי את ידי והנחתי אותן על עיניי שהיו מכוסות בתחבושות. "מה…אני עיוורת?", נלחצתי ונתקפתי בפחד. "לא, עפו עליך רסיסים לעיניים אבל עברת ניתוח אתמול ותוך שלושה שבועות יורידו לך אותם", הוא אמר בבטחון כאילו היה רופא. "תהיי רגועה, את תהיי בסדר", הוא אמר בקולו העבה והעמוק מלווה בצחקוק קל. אבל שום דבר ממה שאמר לא הרגיעו אותי. אני עדיין מנסה לעכל שהייתי חלק מפיגוע, זה היה הפחד הכי גדול שלי מאז תחילתה של האינטיפדה השנייה. "יפה שלי…הכל יהיה בסדר", אבי אמר וליטף את פניי ברוך. "אני אלך לקרוא לרופא, להודיע לו שהתעוררת", הוא אמר וקם מהכיסא החורק. ", ביי אבא, תחזור מהר", הרגשתי מפוחדת להישאר כאן לבד עם ירין.

ירין התיישב על הכיסא שאבי ישב עליו מקודם והריח של הבושם התחזק, הסנפתי אותו מעט. "ירין", קראתי בשמו כמעט בלחש. "כן אגם", נשמתי עמוק והתרוממתי לישיבה ממש בזהירות. כל גבי בער מכאבים וראשי היה כבד וכואב. "כמה הרוגים?", פחדתי לשמוע את התשובה שתצא עכשיו מפיו, אני בטוחה שהגודל של ההרוגים הוא גדול. כל האנשים שעמדו ממש קרוב בטוח מתו. גם החייל שצעק לכולם לזוז אחורנית, רחוק מהפצצה. כאב לי הלב רק מלחשוב על זה. "זה לא משנה עכשיו", הוא קבע והרגשתי את הזעם פוקד עליי. "זה כן משנה, תגיד", דרשתי. שמעתי את הכיסא שוב חורק ברעש עצום וזה העצים את הכאב בראשי. "שלושים", הוא אמר והוצאתי קול מופתע וסתמתי את פי עם ידי. "אני לא מאמינה", התחלתי לבכות, יכולתי להיות אחת מהם. המוניטור שוב הסגיר את היותי סוערת ומפוחדת. "תהיי רגועה, תנשמי", הוא אמר בעדינות והניח את ידו על ידי. צמרמורת תקפה את גופי מהמגע החם שלו ואוטומטית הלחץ התחיל לרדת. "אני עייפה", אמרתי והתחלתי להרגיש את הכבדות בגוף. "תלכי לישון", הוא אמר ושקעתי בשינה עמוקה.
***
שמעתי את קולו של ירין. הוא העיר אותי מהשינה. "אני אחזור מחר לבסיס ונדבר על זה בארבע עיניים", קולו נשמע כעוס במעט. הדיבורים נעלמו ושיערתי שהשיחה הסתיימה.
"ירין", קראתי בשמו והשתעלתי מעט. הרגשתי את גרוני יבש וממש רציתי מים.
"כן אגם", הוא אמר ושמעתי שהתיישב על הכיסא. "אני צמאה", אמרתי ושוב השתעלתי. ממש כאב לי הגרון מהיובש. "קחי", התרוממתי לישיבה בזהירות ולקחתי את הבקבוק מים מידו.
שתיתי אני חושבת חצי מהבקבוק מהצמא שהתקיף אותי. "תודה", אמרתי לו והבאתי לו את הבקבוק בחזרה שיניח אותו איפה שהוא. "למה אתה עדיין כאן?איפה אבא שלי?", ממש עניין אותי למה הוא נמצא עדיין כאן, איתי. "אני מרגיש מן אחריות להישאר איתך עד מחר. אני זה שלקחתי אותך מהזירה והרגשתי מחוייבות להישאר איתך כמה ימים ולוודא שהכל בסדר", הוא אמר אבל התקשתי להאמין לו. זה קצת מוזר אם חושבים על זה לעומק.
"תודה, נחמד מצידך", אמרתי וחייכתי חיוך קטן.
"אין בעד מה אגם לוי", הוא אמר את שמי המלא ואהבתי את הצורה שבה הוא אמר את זה.
"ואתה ירין…", "רק ירין", הוא אמר וצחקקתי קלות. "למה כל המסתורין הזה?מה השם משפחה שלך?", שאלתי שנית. "זה רק ירין", הוא שוב אמר והתייאשתי. הוא ממש מוזר אבל ממש חמוד.
"אתה נפגעת?", שאלתי אותו, הרגשתי את האצבע שלו מציירת דברים לא ברורים על פנים כף ידי. ממש הצטמררתי. "עפו עליי רסיסים, אבל אני בסדר", הוא אמר והמשיך לצייר על פנים כף ידי. "את היית כל כך עדינה, אני ראיתי אותך לפני הפיצוץ",הוא אמר לפתע וחיכיתי שימשיך לדבר.
"את עמדת שם, שעונה על העמוד ועצמת את עינייך, אני משער לעצמי שתפללת", הוא אמר והנהנתי בראשי, נתקפתי בצמרמורת מהשחזור של אותו הרגע המפחיד ביותר שהחיים העמידו אותי בו. "ראיתי אותך עומדת שם מפוחדת והתחלתי להתקרב לכיוון שלך אבל… לא הספקתי, המטען התפוצץ", הוא אמר ושמעתי את רוקו נבלע בקול בגרונו. גמעתי גם אני את רוקי והצטמררתי מהמילים שלו. ממה שהרגע סיפר. למה כל כך איכפת לו ממני?
הוא הפסיק לצייר עם האצבע שלו על פנים כף ידי. הוא שילב את כף ידו בידי בחוזקה. המוניטור החל לצפצף במהירות, הוא החל לצחקק ואני הרגשתי את לחיי בוערות מהסומק. איזה בושות, שינתקו אותי מהמכונה המסגירה הזו.
"את יפה כשאת מסמיקה", הוא התגרה בי ואני רק נתקפתי בזעם.
"אני לא מסמיקה", הרמתי מעט את קולי עליו.
"את כן", הוא קבע "אני לא", שיקרתי, אני כן, כפי שהוא ראה.
הוא לא ענה לי יותר והמשיך לצחקק בשעשוע.
"אני צוחק איתך אגם לוי", הוא אמר וקרא שוב בשמי המלא.
"אני יודעת רק ירין…", עניין אותי לדעת למה הוא לא רוצה שאדע מה שם המשפחה שלו. מה הוא מסתיר?
"טוב…אני אלך לקרוא לרופא שיבדוק אותך, כבר חוזר", הוא אמר ושמעתי את צעדיו מתרחקים ולאחר מכן את הדלת נסגרת. הוא השאיר אחריו את ריח הבושם הנעים שלו וחשבתי לעצמי… מי אתה ירין?

*
אני רוצה להודות לכל מי שהגיבה בפרק הקודם. ממש חיממתן לי את הלב!ריגשתן אותי בטירוף!
הסיפור יהיה ממש מעניין ויסופר בו המון מקרים מציאותיים על המצב שאנו נמצאים בה היום.
הוא לא ידבר רק על אהבה.
אשמח לדעת מה דעתכן על הפרק:)
אוהבת אתכן ומעריכה עד אין סוף!