רק בישראל- פרק 2

קיילי:
סבא וסבתא שלי נסעו במיוחד מירושלים כדי להגיע לארוחה המשפחתית אצל ההורים של אמא שלי. כמו שחשבתי, זו הייתה ארוחה מהסרטים. הכי התרגשתי לשבת עם סבתא שלי, ולומר לה שאני באמת פה בארץ, לומר לה שאני נשארת כאן, שזו כבר לא תקופת מעבר, וזה לא ביקור קצרצר.
"נכדה שלי," היא אמרה מחויכת וליטפה את פניי כשאמא ואבא פינו את צלחות המנות העיקריות למטבח, "אני כל כך שמחה שחזרתם."
זה כבר היה כמה ימים אחרי שהתחלנו להתמקם בארץ, את היסודות של הבית כבר בנינו. הבית היה משופץ מבחינת המטבח שלו והשירותים, וכמובן החשמל והמים, כך שיכולנו להיכנס אליו החל משבנינו את היסודות. במשך שלושה ימים עבדנו על המיטות והארונות, והזמנו כמובן גם עזרה של נגרים שיעזרו קצת בעבודות שמתישהו אתה מתייאש מהם. ביום שחזרנו מסבא וסבתא כבר חזרנו הביתה, לא למלון שבצפון העיר. זה היה הלילה הראשון שאעביר במיטה החדשה, בחדר החדש שעדיין ריק מהכל. מחר כולו יכוסה בניילונים כי אני אצבע אותו בצבע חדש, אבל ללילה הוא שלי.
"שכחנו משהו באוטו, את המתנות מסבתא," אמרה לי אמא כשרק נכנסנו לדירה, כולה מבואסת שמישהו צריך לרדת שוב, "תוכלי לרדת? אני יודעת שזה טרטור."
"אין בעיה." אמרתי לה בחיוך. היא צחקה ונישקה לראשי ואני ביקשתי מהם שלא ינעלו עדיין את הדלת. ירדתי למטה במעלית, מחייכת לעצמי במראה, רואה את העייפות מתחילה להתפשט לעיניי. יצאתי מדלת הבניין והלכתי במהירות למכונית, מוציאה ממנה את השקית שהשארנו למטה וחזרתי לבניין. המעלית נמצאת בצד, קצת אחרי מראה גדולה בלובי הבניין. הם כנראה רצו לשדרג קצת את הבניין הזה כששיפצו אותו.
"תחזיקו את המעלית!" שמעתי קול. זה הצחיק אותי, זה קרה הרבה בארצות הברית, כאילו מעלית אחרת לא יכולה לבוא בעוד שתי שניות ומישהו חייב להתעקש שיחזיקו לו את המעלית כדי שלא יבזבז זמן. שמתי רגל בקצה המעלית כדי שהיא לא תיסגר, וחשבתי על המעליות הגדולות בבניינים שגרנו בהם, או בבנייני העבודה של ההורים שתמיד הייתי נוסעת בהם. הן היו מהירות ולא רועשות, עלו במהירות לקומות הכי גבוהות בבניין. מזל שפה יש רק ארבע קומות. אז לעזאזל למה אני צריכה להחזיק מעלית? היא תרד במהירות אחרי שהיא תגיע לקומה השלישית שבה אני גרה.
"תודה." שמעתי קול מתנשף ונכנס למעלית. חייכתי אליו ולחצתי על כפתור הקומה השלישית. הרמתי לרגע את מבטי והסתכלתי עליו. הוא נראה גדול ממני בשנה שנתיים. הוא בדק הודעה בטלפון שלו ואז הכניס את הטלפון לכיס. לא ידעתי אם פותחים בשיחה. באמריקה בדרך כלל לא פותחים בשיחה עם מישהו במעלית, כל אחד כל כך עמוס בחיים שלו ובעיסוקים שלו. זכרתי שבישראל זה אחרת, כולם אחים של כולם.
"אתה גר כאן?" שאלתי אותו והסתכלתי עליו. הוא גיחך והסתכל עליי.
"לא, באתי לבקר את חברה שלי." הוא חייך. הנהנתי אליו והסתכלתי על המספרים המשתנים. קומה שנייה.
"אני קיילי, אגב." חייכתי. לא ידעתי אם אני אמורה להמשיך לדבר איתו, כאן הכל שונה. זה נראה הכי נורמלי כשאני פותחת איתו בשיחה בעברית, ויודעת שזו השפה שבה הוא התחנך ודיבר כל ימי חייו.
"את לא מכאן הא?" הוא שאל. הסתכלתי עליו מופתעת וחייכתי, והנדתי את ראשי לשלילה. שאלתי אותו איך הוא הבין את זה והוא אמר שיש לי נימוסים שלא מתאימים לגוון הישראלי.
"זה טוב?" שאלתי לא מבינה.
"זה אחלה, אל תדאגי." הוא אמר. המעלית עצרה בקומה שלי והדלת נפתחה. הנהנתי אליו ויצאתי מהמעלית. שמעתי את דלת המעלית נסגרת ונכנסתי לדירה שלנו, נועלת אחריי את הדלת. חייכתי חיוך קטן, שמתי את השקית על השיש במטבח ונכנסתי לחדר. הוצאתי מתוך אחד הארגזים מגבת נקייה ושאלתי את אמא מה התור למקלחת. היא אמרה שאדם נכנס להתקלח אבל כמו שאני מכירה אותו הוא מתקלח במהירות. הם יתקלחו אחרונים, ממילא הם רוצים לסדר כמה דברים ולענות לכמה מיילים. כן, הבית ממש לא בנוי, אבל חיבור למחשב ואינטרנט הם כבר סידרו. מה לעשות שהם חייבים להמשיך לעבוד למרות המעבר דירה ולענות לאלף ואחת הודעות ביום מכל מיני גופים ממשלתיים. אם מישהו ישים את ידו על המחשבים האלה, אבוי לנו.
הופתעתי כשהצלחתי לישון לילה שלם בלי להתעורר מידי פעם, לעכל שאני כאן, ולחזור לישון. זה היה קורה לי הרבה כשהיינו עוברים למדינה זרה חדשה. בשנים האחרונות זה לא קרה כי התמקמנו בנוחות בארה"ב. זה כאילו הרגשתי שאני צריכה להרגיש כאן בנוח, ואין צורך להתעורר ולבדוק שהכל בסדר מסביב. חוץ מזה, הייתי עייפה. ימים שלמים של שיפוצים, ימים שלמים של סידורים, של מחשבות איפה זה יהיה, ואיפה זה, בלי שאתה כמעט יכול לשתף מישהו במה שעובר עלייך, הם ימים ארוכים. פעמיים כבר עשיתי שיחת סקייפ עם חברים מחו"ל, שיתחילו את השנה הבאה שלהם שם באותו בית ספר שהשתייכתי אליו, אבל זה לא אותו דבר. סקייפ ומציאות זה כל כך שונה.
"יש שני פחים גדולים של צבע שאבא הביא עכשיו במכונית, תוכלי לרדת לעזור לו?" אמא שאלה אותי. היא דיברה באנגלית, כאילו שכחה לרגע שאנחנו במקום אחר. נאנחתי וביקשתי ממנה לדבר בעברית כי אני צריכה להתרגל לשפה, ושעם כמה שנוח לדבר פה באנגלית, צריך להתרגל לחיות בבית שמדברים בו עברית, כמו שהיינו עושים ערב משותף שם בארה"ב ומדברים רק בעברית.
"מצטערת מתוקה," היא אמרה שוב באנגלית. צחקתי לעצמי ונאנחתי. היא חייכה כשהבינה מה היא עשתה. היא אמרה שהיא לא שולטת בזה יותר מידי.
"אמא את באמת חושבת שאני אצליח לסחוב אותם לבד? הם בטח כמה ליטרים כבדים של צבע."
"יש מעלית, אבא יעזור לך, אני מפחדת על הגב שלו עם הסחיבה הזו. זה לא מרחק הליכה כל כך גדול ואחר כך יש מעלית. זה שווה את זה."
"ירדתי." נאנחתי ויצאתי מהדירה. אמא הייתה עסוקה בלפרק עוד ארגזים של כלי מטבח למטבח. החדר האהוב בבית על אמא שלי זה המטבח.
"אהלן." ראיתי את אותו ילד במעלית כשנכנסתי אליה. צחקתי ואמרתי לו היי ובוקר טוב. כנראה שחברה שלו גרה בקומה הרביעית, באמת אין לי מושג מי גר בבניין הזה.
"לא הספקתי להציג את עצמי אתמול, אני אמיר."
"אתה נוסע הביתה?" שאלתי אותו. השעה כבר התקרבה לשעת צהריים, כנראה שהוא ישן אצלה וחוזר עכשיו הביתה. מעניין מי היא.
"משהו כזה," הוא צחק, "מה איתך? מתי עברתם לפה?"
"לפני כמה ימים." נאנחתי בחיוך. הוא צחק ואמר שמזל טוב, שהגענו למקום טוב, לשכונה טובה. חייכתי. הרגשתי בזה עוד מהרגע שדרכתי כאן, אבל היה נחמד לשמוע מישהו אחר אומר את זה גם.
"אמיר, אני יודעת שהרגע הכרנו, ואתה כנראה ממהר הביתה, אבל אני אוכל לבקש ממך טובה?"
"שתי מילים את מחליפה איתי וכבר את צריכה טובות?" הוא צחק. הסמקתי ונאנחתי. זה אומר כאן כן? "סתם, לא ברצינות, אל תיקחי אותי ברצינות," הוא גיחך, "בטח, מה יש?" הסברתי לו שאני צריכה להרים עכשיו שני פחים גדולים של צבע, שכל מה שצריך לעשות זה לסחוב אותם לפתח של המעלית ושמשם אנחנו נסתדר, פשוט אני לא יכולה להרים משקלים כל כך כבדים ואני מפחדת על הגב של אבא. הוא אמר שהוא ישמח לעזור, וכשהגענו לקומת הקרקע הלכתי יחד איתו אל הרכב.
"הבאתי עזרה." צחקתי ואמרתי לאבא שבדיוק הוציא עוד כמה חומרים מתוך המכונית. הוא הרים לרגע את ראשו וצחק. הוא תמיד ידע שאני יכולה להתחבר במהירות לאנשים. הצגתי בזריזות את אמיר לאבא, אמרתי לו שפגשתי אותו במעלית, והוא אמר שזה ממש מקסים מצידו שהוא בא לעזור. אמיר חייך ואמר שזה שטויות. הוא לקח את אחד הפחים, שלפי מה שהיה רשום הכיל שתיים עשרה ליטר. אלוהים זה כבד. הרגשתי כל כך לא נעים שאני מטרטרת אותו, אבל החיוך שלו הסגיר את זה שזה בכלל לא כבד לו. הוא לקח פח אחד ביד אחת, וסחב עוד שקית של דברים קלים ביד השנייה, כשאחריו אני ואבא מחזיקים שנינו ביחד עוד פח אחד. זה לא שאבא שלי לא חזק, פשוט היה לו מקרה עם הגב לפני כמה חודשים ומאז אנחנו קצת נזהרים מלאמץ אותו לסחיבת דברים כבדים. הוא כמובן שונא את תשומת הלב על הבעיה הקטנה הזו, אבל כשמדובר בבריאות שלו, אנחנו תמיד נדאג לו. הגענו במהירות כולנו לכיוון המעלית.
"יש עוד משהו לסחוב?" הסתובב אליי אמיר אחרי שהוריד את פח הצבע לפני המעלית. הסתכלתי על אבא, אני לא ידעתי את התשובה.
"לא, תודה רבה אבל." צחק אבא. אמיר חייך ועקף את שנינו. הוא נעמד לידי ואמר שהוא מאחל לנו בהצלחה בשיפוץ, ואיחל שוב 'ברוכים הבאים לארץ'. חייכתי אליו כשהוא יצא מהבניין, הולך בהליכה המסוגננת לבנים בגילו כאן בישראל, יד אחת בכיס, השנייה מחזיקה בטלפון, מיד מוריד את משקפי השמש לפנים כי הכי חשוב בימינו זה הדיסטנס.
"נחמד הבחור." צחק אבא ועשה סימן עם העיניים.
"'קום און'" נאנחתי, "אתה לא רציני."
"כזה חבר אני רוצה שיהיה לך, שיבוא לעזור, יחייך, יהיה נחמד, חתיך כמובן."
"אבא אני אספר לאמא שנדלקת על בחור בן שמונה עשרה." הוא צחק ונתן לי מכה קטנה בכתף ואני צחקתי, אני אוהבת את הצחוקים שהם רק שלנו. גררנו את שני הפחים לתוך המעלית ואני החזקתי בשקית שאמיר סחב מהאוטו. עלינו לאיטנו לקומה השלישית והתחלנו שוב בעבודה היסודית. הכי כיף זה ריח של צבע, הכי כיף זה הגלגלת הספוגית שנמרחת בצבע האפרסק שבחרתי לחדר, דומה מאוד ללבן שמנת, רק קצת יותר ורדרד. משהו מתוק, מאוד ניטרלי. גם את החדר שלי בארצות הברית צבעתי בעצמי, נעזרתי בהורים ובסולם רק במקומות הגבוהים. הספקנו לשים נייר דבק בקצוות עוד לפני שהתחלתי לצבוע אז באמת החדר היה מוכן לצביעה. זה יום ארוך כי עושים שתי שכבות, אבל אני נהנית מכל זה. זה כמו תרפיה בעיסוק.
"מסתדרת?" נכנסה לרגע אמא ושאלה, ואז חייכה אל החדר מלא האור מהחלון. אני לבשתי בגדי לכלוך, חולצה עם כתוביות באנגלית מהשכבה הקודמת שהשתייכתי אליה.
"ברור, זה לא כל כך קשה." צחקתי. היא חייכה, נתנה לי נשיקה על הראש וחזרה לעיסוקיה. אני מתחילה להתרגל לכאן.