כלואה2- פרק 29.

הוא התנער מהחיבוק שלי והשתעל. "לוקאס" הנחתי ידי על ברכו "בבקשה" ניסיתי להתחנן, ניסיתי להראות לו עד כמה שיכולתי את חוסר האונים שלי.
"סתם" הוא מלמל והשתעל עוד קצת "סתם לא יודע" התמקדתי בעיניו וחקרתי אותן כמה שניתן.
"בינתיים אתה משקר לי" בחנתי אותו. הוא הסתכל עליי במבט חסר כל משמעות "לא, עזבי" היה ניתן להבחין בכך שהוא יודע משהו אבל מסתיר.
"חשבתי שעוזרים אחד לשני" זרקתי כהערה והרמתי את ידי ממנו, מצהירה על מרחק ממנו.
"לא עזרתי לך עד עכשיו?" הוא שאל כשעיניו מתלכסנות לעברי ומחכות שאענה.
"למה קראת לו שקרן?" הוא הסתדר בנוחות בספה כמה דקות "אה?" הוספתי כדי שייזכר בשאלתי.
הוא השפיל מבטו ולא נתן למבטינו להצטלב. "הוא עושה את עצמו" הוא אמר בשקט.
"הוא מה?" שאלתי בטון מורם ומבטי התמקד בלוקאס, בעיניו. מחכה שירים ראשו אליי.
הוא הרים את ראשו אליי אבל פזל לעבר אצבעותיו ששיחקו אחת בשנייה.
"שמעתי את כריס ואנדרס מדברים לפני שהגעת לפה" כיווצתי גבותיי, חשבתי שלוקאס מעולם לא ראה את אנדרס בפנים. "הם דיברו במשרד של כריס, בלילה" הוא הסביר "לא הבנתי שזה עלייך, רק בדיעבד אני מבין" הסתכלתי עליו ופי נפתח למחצה. "מה הם אמרו עליי?" שאלתי, לא הצלחתי להתאפק.
"כריס שאל את אנדרס אם יהיה מסוגל לרצוח אותך" עיניי נפתחו ונשימותיי התקצרו. לוקאס בלע את רוקו "אנדרס אמר ש.." הוא השפיל מבטו ואני מיד הרמתי אותו עם אצבעותיי "מה הוא אמר?" הרמתי קולי, הייתי בוערת, רועדת. "שמה שהיה ביניכם עבר ממזמן" ניפחתי נחיריי וכמעט ודמעותיי יצאו מבלי שרציתי. הרגשתי כאילו זוג ידיים עוטפות את צווארי ומסרבות לתת לאוויר לעבור בצינורות גרוני.
"מה?" הסתכלתי על לוקאס בחוסר אונים "אז למה.." התחלתי וקולי נקטע מבלי שרציתי "למה הוא לא רצח אותי?" לוקאס הסתכל עליי כמה שניות "כנראה כי מבטיכם נפגשו, זה הרתיע אותו" כשמצמצתי שנייה אחת יותר מידי, עיניי חשפו את דמעותיהן.
"אתה בטוח?" שאלתי והוא הנהן. לא יודעת מה אבל משהו בגוף שלי, בלב שלי סירב להאמין. משהו אמר לי שזה לא יכול להיות שאנדרס עושה את עצמו. הרי אני קראתי אותו והוא היה נראה לי דובר אמת לחלוטין.
לא יכול להיות שהוא רואה אותי ואין לו חשק לחבק אותי ולנשק אותי.
"הוא רצה לרצוח אותי במודע?" דמעה נוספת התחדשה וירדה במורד לחיי. לוקאס משך אותי לפול על כפתיו וחיבק אותי בחוזקה שגרמה לכל דמעותיי לצאת.
"הוא רצה לרצוח את האימא של הילד שלו?" שאלתי ברטוריות, הרי לא ציפיתי שלוקאס יענה לי.
"בא לי למות!" צעקתי ולוקאס רק חיזק את ידיו סביבי. הוא העלה את ידו השמאלית לראשי וליטף את שיערי. "אני מצטער" הוא מלמל. שאבתי פנימה את הנזלת והרשיתי לעצמי לבכות כאוות נפשי.
האזעקה הפריעה לי, האזעקה הארורה.
ניגבתי דמעותיי והתנתקתי מהחיבוק של לוקאס.
"בוא" שאבתי את הנזלת בפעם האחרונה ונעמדתי. הוא נעמד אחריי והסתכל עליי.
עיניו התמקדו בשפתיי "אני מצטער שבחורה כמוך צריכה לעבור את זה" העברתי ידי באפי שלא נרגע עדיין מהחוויה. "אני כועסת עלייך ששיקרת לי" הוא סגר פיו והסתכל עליי "אני מצטער" הוא הסתכל על שפתיי. "אני לא יודע מה עבר לי בראש" הנהנתי לעברו. אחרי הכול, הוא הבן אדם היחידי שמאחוריי בכול התקופה הזאת.
"לא מספיק זה" ניסיתי להעביר נושא "אני הולכת לרצוח עכשיו אנשים" הוא הסתכל עליי וחייך "אני אעזור לך" חייכתי אליו בקושי, עד כמה שיכולתי.
הוא הניח ידו על כתפי והוריד אותה בעדינות במורד זרועי. אני לא יודעת מה קרה אבל גופי כולו סמר. כשהגיע לסוף ידיי הוא העביר אותה לאגן וליטף קלות. "בואי" הוא התקדם לעבר הדלת.
גרם לרטט בגופי להזדחל מבלי שאבין מה קרה בכלל.
צעדנו כמעט ביחד במסדרון. הוא נכנס ראשון ואני אחריו. כולם נכחו במועדון. כולם חוץ מכריס.
"היי" חייכה לעברינו אולי כשנכנסו וזאק לחץ ידו של לוקאס.
התיישבנו במקומות פנויים שהיו וחיכינו לכריס.
"שלום לכולם" הוא נכנס בסערה וסגר אחריו את הדלת.
"אין לנו הרבה זמן" הוא הצהיר דבר שהיה ידוע "אולי" הוא עורר אותה "מה גילית?" היא הגישה לידיו טפסים שהיו כתובים בכתב יד והוא תפס אותם מידיה. בידה נשאר רק דף אחד בודד.
"פיטר פלונלר" היא אמרה כאילו שהקריאה מדף אך זה לגמרי היה מראשה. "פתח לפני כשנתיים חנות תכשיטים הנמצאת מול החנות של אלנטיין" הנהנתי מאינסטינקט וראיתי שכולם מבינים את מה שאני מבינה.
"הוא היה כל-כך עצבני כי בתקופה האחרונה העסק שלו לא הכניס כסף בכלל" לא הצלחתי להפנים את העובדה שמישהו יעשה דבר כה נבזי ומכוער לאדם מבוגר. "ולמה זה?" שאלה צ'יקה עם המבטא שלה. "העסק של אלנטיין כבר שנים במרכז העיר" הסבירה אולי "הקונים שלו הם קונים קבועים וזה מה שגרם לעסק של פלונלר לפול" כריס השמיע קולות הגורמים לנו להבין שהוא עצמו הבין.
אולי החזיקה את הדף האחרון שנשאר בידה והקריאה ממנו "פיטר פלונלר בן עשרים ושבע מתגורר ברחוב מארסיס שמונים ושלוש לבדו" היא נשמה לשנייה והמשיכה להקריא "בין השעות חמש לשש בבוקר פלונלר עושה ספורט בוקר בבית ואז עולה לחנות בשעה שבע" כריס קטע את אולי במבטו.
"זה הזמן!" הוא הרים קולו "זה הזמן שמרי ו…" הוא בחן בעיניו את השטח בין שלושת הגברים שהם חוליות מבצעות "אני" התנדב לוקאס. כריס בחן מבטו מנסה להבין את כוונתו.
"מרי ולוקאס" כריס החליט "אתם עכשיו טסים לא נוסעים, טסים למארסיס" לוקאס הנהן לעברו ואני עוד הייתי בשוק, לא מצליחה לעכל ששוב אני בסרט הזה.
"אני רוצה עבודה נקייה" הוסיף כריס "אל תדאג" לוקאס כבר התרומם וניגש אל המגירה.
הוא הוציא מתוכה שישה סכינים והשיט לעברי שלושה.
"אין צורך בוידוא" הוא הסתכל על אדי וצ'יקה והם הנהנו כמאשרים. "תלכו לחנות של אלנטיין ורק תרחרחו מה קורה שם עם המשטרה" הם הנהנו והכינו עצמם ליציאה.
"אולי את על המפרט כן?" היא אישרה את דבריו ואף הוסיפה "כן" וקמה אל עבר המחשב שלה, כמה שהתגעגעתי לשבת במחשב.
כולם התפזרו וכריס זרק לאוויר "בהצלחה" חפוז ויצא.
"אחד בשרוול" התחיל לוקאס "אחד במותן ואחד בנעל" המשכתי. הוא הסתכל עליי וחייך.
"את מוכנה לזה?" הוא שאל אחרי שסיים למקם את כל הסכינים במקומם. "בוא נסיים עם זה כבר" משכתי בז'קט השחור שלו ויצאנו יחדיו מהמועדון וכשיצאנו שמעתי את אולי מלמלת בהצלחה או משהו כזה.
***
עצרנו מול בית פשוט שאם לא הייתי יודע שפיטר גר שם הייתי כמעט בטוחה שהוא נטוש.
"את בסדר?" הניח לוקאס את ידו על ברכי ושוב גופי סמר כולו, לא הצלחתי להישאר אדישה למגע שלו. הסתכלתי על ידו והרמתי מבטי מהר, לא רציתי שירגיש לא נעים.
"אני בסדר" גמגמתי. לא הצלחתי אחרת. הוא העביר שיערי אחורה בכתף שהייתה קרובה אליו וחימם אותי כמה שהיה יכול. "בואי" הוא יצא מהרכב ויצאתי אחריו.
כשהתהלכנו בשביל הוא התקדם לפניי "אני אעשה הכול" הוא לחש "ואם משהו יתפקשש?" שאלתי בלחש בחזרה "אל תדאגי" הוא החזיר לחישה. "איתי התפקשש לך" לחשתי בציניות. הוא הסתובב לעברי והעביר יד בקצוות שערי "את זה משהו אחר" חייכתי והפכתי לסמוקה.
לוקאס הסתכל בחלון שהיה פתוח במחציתו והסתכלתי ביחד איתו. ראינו את פיטר נח על הספה שהייתה על יד החלון, עיניו היו עצומות. "זה יהיה הרבה יותר קל ממה שחשבתי" לחש לי לוקאס.
לבי דפק. עבר זמן מה מאז שעשיתי את זה. אפילו שלא אני עצמי עושה את זה עדיין זה קשה לי.
הוא צעד לעבר הדלת ופרץ אותה בפריצה שקטה בהחלט "ככה עשית גם בבית שלי?" נזפתי בו והוא לא ענה. נכנסנו בהליכה שקטה עד כמה שיכולנו. "תישארי פה" הוא אמר מעבר לקיר. הוא כנראה לא רצה שאראה איך הוא רוצח. הדברים האלה ממש לא בשבילי.
הוא נכנס וחיכיתי שם כשרגלי רועדת ולא הצלחתי לעצור אותה בכלל.
שמעתי צעקה ואחריה שקט, הייתי חייבת להציץ. ראיתי את הסכין השחורה נעוצה בלבו של פיטר ואת לוקאס שולף משהו מכיסו, לא אחר מאשר טוש אדום. הוא שרטט בין גבותיו את הפלוס הידוע והסתובב אליי. "אמרתי לך להישאר שם" הוא נזף בי וצעד לעבר הדלת כשידו גוררת את ידי.
נכנסנו אל הרכב והוא נאנח. "תודה" הנחתי ידי על ברכו "על מה?" הוא הסתכל עליי מופתע. "על שעשית את זה בשבילי" הבעתו השתנתה לחיוב. הוא התניע את הרכב ויצאנו לדרכנו בחזרה לארגון.
***
"עבודה טובה" שיבח אותנו כריס ולחץ את ידי וידו של לוקאס. "מי ביצע?" הוא שאל ונבהלתי כל-כך.
לוקאס הניף ראשו לעברי וכריס הסתכל עליי בחיוך "כל הכבוד מרי" הוא התמקד בעיניי "אני שמח שלמדת את מקומך" חייכתי חיוך צבוע והסתכלתי על לוקאס שגם הוא חייך עקב השיבוחים.
לא הייתי רגילה לזה, לא מכריס ולא כמפקד הארגון. הרי מייקל מעולם לא שיבח אותנו בשום דבר שעשינו.
"אתם יכולים להשלים את שעות השינה של הבוקר עכשיו" הוא דיבר אל כלל הארגון ויצא מהמועדון.
"אני באמת צריכה להשלים שעות שינה" אמרתי ויצאתי "חכי רגע מרי" שמעתי את לוקאס הולך בעקבותיי. "אני צריך לדבר איתך" הוא מלמל מאחוריי "בסדר" הלכתי מקדימה כשהוא צועד אחריי. האמת חששתי לדבר עם לוקאס, חששתי ממה שקורה לי כשאני לידו.
אני עדיין לא הצלחתי להבין מה זה. לוקאס היה טוב איתי כל הזמן, הוא היה חבר טוב.
הוא נכנס לחדרי אחריי והשאיר את הדלת פתוחה במחציתה.
"מרי" הוא התקרב אליי קרוב ועמדנו אחד מול השנייה, מנסים לברוח, אני אפילו לא יודעת ממה.
הסתכלתי על עיניו השתדלתי לא לפזול לשפתיו, השתדלתי לא לגעת באפו עם אפי.
"אני לא יכול יותר" הוא לחש בקולו הגברי "מה קרה?" שאלתי בתמימות. הוא השחיל ידו הימינית בין ידי שהייתה צמודה לגוף לבין מותני ודחף אותי קרוב אליו. הרגשתי את כל גופו הקדמי על גופי. אני בספק אם הוא לא הרגיש את לבי הדופק. פעם אחרונה שהייתי בסיטואציה כזאת אינטימית הייתה לפני ארבע עשרה שנים, איך מתנהגים, מה עושים? זה לא בשבילי הדברים האלה.
"לוקאס" לחשתי את שמו. "את מטריפה אותי" הוא לחש ואפנו כבר נגעו אחד בשני "התמימות שלך" הוא לחש "היופי שלך" לא הצלחתי להגיב או לחשוב יותר מידי על מה שנאמר כי כבר שפתיו צנחו על שלי. לקח לי זמן להבין ופי כבר פעל מבלי לחכות להוראות מהמוח. פשוט התנשקנו נשיקה סוערת.
כשקלטתי את מעשיי, עיניי נפתחו במקצת וראיתי את אנדרס עומד בפתח הדלת.
התנתקתי מהנשיקה במהרה ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי.
אני לא אשקר, הרגשתי שלווה בנשיקה הזאת, הרגשתי מרי לראשונה מאז שאיבדתי את אנדרס.
וחוץ מזה, הוא רצה לשכוח ממני, הוא לא רצה אותי.