"כן המפקד." פרק 17: "חודשיים,שבועות,ימים,שעות,דקות."

(ממליצה לשמוע עם השיר.)

אני מסתכלת עליו ועיני מתכווצות לאט, מייקל ואביגיל מתעוררים.
"תחזרו לישון." הוא אומר ומייקל מחזיר את ראשו לכר, אני קמה לאט מהמיטה ויוצאת לבחוץ כשאני עוקפת אותו, אפשר לראות את השמים שהיו צבועים בשחור לפני כמה רגעים מתחילים להיות בהירים מעט כבר ב04:00 בבוקר.
"בואי איתי." הוא אומר ואני הולכת אחריו, אני מניחה יד על העורף שלי ומסתכלת מסביב,הדבר האחרון שאני רוצה זה ללכת איתו.
אנחנו מתקדמים אל המשרד שלו והוא מסמן לי להיכנס אליו, אני מסתכלת עליו לכמה רגעים ומכווצת את גבותי לאט, אני רוצה לומר שעוד שעתיים יש לנו מסדר ואני צריכה לישון, אך כמובן שאני לא יאמר את זה למפקד שלי.
אני נכנסת אל המשרד שלו.
"תשבי." הוא מסמן לי לשבת בצד השולחן ואני מתיישבת לאט, הוא הולך למקומו ומתיישב לאט.
השיער הבהיר שלו ועיני השקד הבהירות שלו מטעות, גורמות למקום בליבך להתרכך, אך שאת מסתכלת על הקעקועים הגסים בגופו השרירי את טועה לגביו.
"לאון אני צריכה לישון.." אני אומרת ומעבירה את ידי בעורף, לא רוצה להיות פה,ובטח שלא איתו.
הוא פותח מגירה ומוציא שלושה מכתבים במעטפה, הם נראים פתוחים והוא מסתכל עלי. כשאני מבחינה בהם ובתאריך שלהם אני רואה שהם מיועדים לי, ולפי התאריך שלהם הם נשלחו יום אחר יום.
לאון ממשיך להסתכל עלי ולא מוריד מימני את עניו, אני מסתכלת עליו ומכווצת את עיני.
"זה מהמפקד?" אני אומרת בתהייה והוא מהנהן.
אני מושיטה יד אוטומטית לקחת אותם והוא תופס בידי וממשיך להסתכל עלי.
אני מזיזה את היד שלי מימנו ופרצופי מתכווץ בעצבים.
"אל תעשה איתי את המשחקים האלו לאון. תאמר לי מה אתה רוצה מימני."
הוא מסתכל עלי לעוד כמה רגעים ומתמתח בכסא שלו
"אני לא יודע מה יש בניך לבין המפקד." הוא אומר לכמה רגעים ומחכה לתגובתי,
אך אני מבינה כבר את הראש שלך לאון יקר. אני נשארת עם מבט אדיש
"זה שאני דואגת לשלום המפקד שלי לא אומר שאני חייבת לקיים איתו מערכת יחסים אסורה." אני מדגישה לו את ה'אסורה'.
הוא ממשיך להסתכל עלי לכמה שניות, "בת כמה את יסמין?" הוא שואל.
"20." אני אומרת בברור.
"את יודעת מה ההבדל בניכם?" הוא אומר.
"למה זה אמור להיות לי אכפת." זה אכפת לי, רק שיגיד בן כמה הוא.
"תמשיכי לשחק את המשחקים האלו שלך, עיניים לא משקרות." הוא אומר ואני באה להוסיף אחריו אך הוא נותן טפיחה חזקה שגורמת לי לקפוץ קלות במקומי ולשתוק.
"אני אומר לך בכנות יסמין היקרה.
את לא מעניינת אותי." הוא אומר ומסתכל לי בעיני.
"היחיד שמעניין אותי פה זה המפקד שלך גו'נתן,
הוא כמו האח הגדול שלי, ואני אדאג לו יותר מלכל אחד ואחת.
וטעות אחת בחייו יכולה לגמור עליו.
ואת טעות בשבילו." הוא אומר לכמה שניות ושותק, אני משותקת ומסתכלת לו בעיניים.
"את תפסיקי לשלוח לו מכתבים, זה ברור?" הוא אומר ומסתכל לי בעיניים.
אני מסתכלת בעיניו החדורות והקשות, הלב שלי לא דופק חזק ולא מגיב לשום דבר שהוא אמר כרגע.
"אני יכולה לומר לך שמה שאתה חושב מעניין לי את התחת." אני אומרת בביטחון וקמה מהכיסא.
"אני לא אפסיק לכתוב לו מכתבים." אני אומרת והוא קם אחרי, גבוה ומאיים.
"את מושכת חבל מאוד דק יסמין, חבל ש4 חודשיים לפני הגיוס שלך תהיי בכלא צבאי." הוא אומר בקול.
"זה לא מעניין אותי!" אני צורחת וליבי דופק על 180.
"אני לא אפסיק, אני אכתוב לו.
אני אכתוב לו כול
חודש,
שבוע,
יום,
שעה,
ודקה." אני מורידה את קולי אך אומרת בקול רם, מסתכלת בעיניו בעצבנות והוא שותק.
"עד שהוא לא יהיה מולי, ויאמר שהוא בסדר? אני לא אפסיק." אני אומרת את המילה האחרונה ויוצאת מהמשרד של לאון בסערה.

וכן,
עברו להם חודשים,
שבועות,
ימים,
שעות,
ודקות ..

*כעבור שלושה חודשיים*

"משוחררים." מוריס צוחק ואנחנו אחריו, אני מעבירה יד בשערי ומסתכלת על לאון, הוא מהנהן אני בחיוך קטן ואני מתקדמת אליו במהירות, הוא מוציא מעטפה מהדגמח שלו ואני חוטפת אותה מידיו. הוא מחייך אלי ונותן לי מכה בראש, אני צוחקת ורצה לספסל שבצד.
אני מסתכלת על המעטפה שבידי ופותחת אותה לאט, רשום מאחורי הדף הארוך מספר 21 ואני מחייכת לאט.
אני פותחת לאט ושומעת צרחות של חיליים ואת מוריס נאנק מהמשרד שלו, עיני נפקחות בבהלה ואני מכניסה מיד את המכתב אל המעטפה ורצה לשם.
מסביב למשרד של של מוריס מלא חיליים וחלק מהמפקדים של הגדוד שמשרת לצידנו,
אני נדחפת אל המשרד ורואה אותם מסתכלים על טלוויזיה, בערוץ 2 שבכותרת הראשית רשום;
10 הרוגים ו 2 פצועים קשה עד מאוד מפיצוץ מנהרה.