מי אתה ירין? – פרק 23
ניסיתי להתקשר לאליאור, כבר הפעם השלישית שאני מנסה והוא לא עונה לי.
הכנסתי בחזרה את הנייד לתוך הכיס, הוא כנראה עסוק עם המחזור החדש שלו בטירונות.
"זהו, בואי נלך." נתי אמר לי והתקדמתי אחריו לכיוון המזדה שש השחורה שלו.
"תודה נתי." הודתי לו, אך הוא שתק ולא אמר מילה.
הכנסתי את התיק שלי למושב האחורי והתיישבתי מקדימה.
נתי התניע את הרכב והחל בנסיעה.
הוא נסע כל כך מהר, הרגשתי במירוץ מכוניות.
"תגיד, אליאור חוזר השבת הזאת?" שאלתי אותו בדיוק כשהוא יצא מהש.ג של הבסיס.
"כן, מה הוא לא אמר לך?" הוא שאל והעיף מבט קצר לעברי.
"הוא לא עונה לי, כמה יומיים שלמים." אמרתי לו בשקט, משתדלת לא להכניס לעצמי סרטים לראש.
בדיוק עצרנו ברמזור אדום, הוא הפנה את מבטו אלי.
"הוא כנראה בלחץ עם המחזור החדש שלו, הבנתי שהמחזור הזה ממש קשה." הוא אמר, הנהנתי בראשי והפנתי את מבטי לעבר החלון.
"את באה אלינו היום?" הוא שאל והרמזור בדיוק התחלף לירוק.
"אם אליאור יענה לי, אני אגיע." אמרתי לו, הרגשתי לא טוב. לא יודעת, כל העניין הזה שהוא לא עונה לי גרם לי לחשוב לא מעט.
אני לא מצליחה להעיף את המחשבה שהוא בוגד בי או לא רוצה אותי יותר.
"את לא צריכה לשאול אותו, את יכולה להפתיע אותו." הוא אמר בקולו העבה, אבל משום מה הרגשתי לא בנוח לעשות זאת, הרגשתי מטרד פתאום. אולי נמאס לו ממני.
"לא, עדיף שיענה לי קודם."
"אל תאכלי סרטים כי הוא לא עונה לך." הוא אמר, כאילו קרא את המחשבות שלי.
"אני לא, מי אוכל סרטים?" שאלתי, מכחישה כל מילה שאמר.
"את לא תצליחי לעבוד עליי אגם לוי." הוא אמר, אני שונאת שהוא קורא לי ככה, הוא נשמע בדיוק כמו ירין.
"לא עובדת עליך." שיקרתי, הוא גיחך קלות ולא הוסיף מילה.
"מה מצחיק אותך?" שאלתי, הוא עיצבן אותי. הוא מתנשא מעליי.
"סתם…" הוא אמר ומבטו הפך לרציני.
התחרטתי שעליתי על הרכב הזה, היה עדיף לסבול נסיעה של שעתיים וחצי מאשר לנסוע איתו.
***
"תודה נתי, שבת שלום." אמרתי לו ויצאתי מהרכב.
הוצאתי את התיק מהמושב האחורי וסגרתי את הדלת.
"אגם, תבואי היום. באמת הוא ישמח לראות אותך." נתי אמר, הנהנתי בראשי והנפתי את ידי לשלום.
"שבת שלום." הוא אמר ונסע לביתו.
נכנסתי אל הבית שלי, שמעתי מוזיקה שבקעה מחדרו של עידן. שמחתי לדעת שהוא בבית, הרגשתי פתאום הרגשה של הקלה, של ביטחון.
התקדמתי לחדר שלי, זרקתי את תיקי לתוכו והלכתי לחדר של עידן.
נכנסתי אליו, הוא עדיין לא שם לב אליי.
הוא ישב מול המחשב, כרכתי את שתי ידיי סביב גרונו והוא נבהל והדף אותי אחורנית.
התחלתי לצחוק בקול, הפנים שלו הלבינו והיו מבוהלות.
"את חולת נפש, תגידי לפחות שאת בבית." הוא אמר ואחרי שניה קפץ עליי וחיבק אותי חזק.
כל כך הייתי זקוקה לחיבוק שלו.
"תאומה כמה שהתגעגעתי אליך."הוא לחש על כתפי.
"גם אני תאום, כמה שאני זקוקה לך." לחשתי והדמעה שהחליקה מעיני נפלה על כתפו.
"היי…מה יש לך?" הוא שאל בשקט ובדאגה.
"אני…אני אפילו לא יודעת להסביר." התפרקתי ובכיתי כמו ילדה קטנה.
הוא משך אותי לעוד חיבוק חם ואוהב, סוף סוף הרגשתי שמישהו אוהב אותי באמת.
"עזוב, אל תתייחס אני פשוט התגעגעתי אליך." אמרתי לו והוא חייך חיוך רחב וצבט את לחיי.
"גם את היית חסרה לי, קשה לי בלעדייך." הוא אמר ברצינות וניגב את הדמעות שלי.
"טוב, כנסי להתקלח אני אכין לנו ארוחת צהריים טעימה ישירות מהשף עידן!" הוא אמר וחיוך טיפשי נמרך על פניי.
לא יכולתי לקבל אח יותר טוב ממנו, הוא אח מושלם.
"תודה תאום, אני באמת זקוקה למקלחת ואני רעבה כמו חיית בר." אמרתי בכנות, הייתי כל כך רעבה והייתי זקוקה למקחת חמה שתנקה את כל הגועל מגופי.
"יופי, אז אני אכין ארוחה של חיות בר." הוא אמר וגלגלתי את עיניי כשאני מחייכת.
"ממש מצחיק אתה." אמרתי לו והפעם הוא גלגל עיניים והוציא לשון.
צחקקנו קלות ויצאנו מחדרו, אני התקדמתי לחדר שלי שלא ראיתי המון זמן. האמת היא שהתגעגעתי, למיטה, למצעים הנקיים עם הריח הביתי. לבגדים
הנוחים שלי, לאזרחות עצמה. למסיבה, לקורל לעידן ולאמא.
התגעגעתי לבית שלי, לחיים האמיתיים שלי.
כאן אני יכולה לנשום לרווחה ולהרגיש רצויה, בטוחה.
הוצאתי מהארון שלי סריג שחור, ג'ינס בהיר גבוה והלבשה תחתונה. הנחתי הכל על המיטה ונכנסתי להתקלח.
לקחתי את הזמן שלי, יש לי סופ"ש שלם להנות מכל התנאים הנפלאים האלו. למרות שזה עובר כל כך מהר, אך לקחתי את הזמן.
***
אני ועידן ישבנו מסביב לשולחן, הוא הכין סלט ירקות ושקשוקה טעימה וחריפה.
"תודה תאום." הודתי לו על האוכל. "ממש טעים לי." הוספתי.
"בכיף תאומה, לבריאות." הוא אמר וחייך לעברי.
"תגיד לי…מה הולך עם קורל?" שאלתי אותו, הוא נאנח ומבטו הפך לרציני.
"לא יודע…את יודעת שאיתך אני מדבר על הכל." הוא אמר בחשש מסוים והנהנתי, ידעתי כבר שזה לא טוב מה שהוא הולך להגיד לי.
"אני בצבא, חוזר כל שבע-עשרה יום…אני גבר ויש לי צרכים. היא עדיין לא מוכנה ואני חייב, אני לא יכול ככה." הוא אמר ונראה מתוסכל.
"היא בתולה, אתה יודע את זה." אמרתי לו כשהבטתי בעיניו הנפולות.
"אני יודע…קשה לי עם זה. אני לא יכול להיות בקשר עם מישהי קשה כמוה." הוא אמר והאמת היא שזה צבט לי שהוא חושב עליה ככה.
היא ילדה טובה, לא שוכבת איתו בכזאת מהירות והוא מחשיב את זה כקשה במקום כמשהו טוב.
הרי בנות כמוה, לא קיימות בשפע, הוא צריך להעריך אותה על זה.
"חבל שאתה קורא לזה "קשה". היא לא קשה, היא ילדה טובה ומפוחדת. אתה חייב להבין שמישהי בתולה לא יכולה לזרוק את עצמה כל כך מהר.
לא משנה כמה היא אוהבת אותך, היא חייבת להרגיש ביטחון שאתה תישאר איתה ולא תנצל אותה." הסברתי לו, הוא שתק. כאילו חשב על זה ברצינות.
"אני חושב שאני אחתוך. אני לא רוצה לפגוע בה." הוא אמר, כאב לי שהוא מוותר כל כך מהר בשביל הנאות כל כך רגעיות שבסופו של יום לא יזכור את הרגעים האלו.
"חבל, היא לא תחזור אליך יותר. אתה הולך לפגוע בה כל כך חזק. היא מאוהבת בך קשות. ואני גם מכירה אותה, היא החברה הכי טובה שלי." אמרתי לו, מאוכזבת
ממנו באיזה שהוא אופן.
"אני מצטער, אבל אני הולך לסיים את הכל היום." הוא אמר ונראה מאוד עצוב, במיוחד מאוכזב מעצמו.
אבל אני יודעת שבסוף הוא יאכל אותה, הוא מת עליה. הוא מרגיש אליה המון. אולי זה ילמד אותו לקח.
אחרי שסיימנו לאכול ולצאת מהשיחה הכבדה בינינו, נפרדתי ממנו לשלום ויצאתי מהבית. המונית שהזמנתי הגיעה ועליתי עליה בהמון חשש ובכלל לא שלמה עם ההחלטה שקיבלתי
אני הולכת להפתיע את אליאור, חשבתי על מה שנתי אמר ואולי הוא צודק. הרי הוא מכיר אותו יותר טוב ממני, הוא החבר הכי טוב שלו.
אז סמכתי על המילה שלו.
הוא עצר מול הבית שלו, שילמתי לנהג ויצאתי מהמונית.
נשמתי נשימה עמוקה, והתקדמתי לעבר הבניין.
הלכתי לאט, בכוונה…כל כך חששתי, פחדתי ממה שיקרה. הייתה לי תחושה לא טובה, אך בכל זאת החלטתי לעשות זאת ודפקתי על הדלת.
הדלת נפתחה, נתי עמד שם עם השיער השחור שלו שהיה מבולגן וכל ריבועיו ניצבו למולי וגרמו לי לגמוע את רוקי בכבדות ולא להסיר את המבט מהם.
הוא כל כך שווה, כל כך מלהיט, הוא באמת יפה.
הפוטר השחור שלבש היה כל כך יפה עליו. דיי!אני חייבת להפסיק להביט בו בצורה כזאת ולהפסיק לחשוב עליו בכללי!
הוא הכניס אותי ללא מילים, הוא קם משינה.
"באת בסוף." קולו היה עבה ונמוך עקב השינה, הוא נשמע כל כך סקסי אחרי שינה.
"כן." אמרתי בשקט.
"תכנסי לחדר, הוא שם." הוא אמר והתיישב על הספה.
"תודה." אמרתי לו, הוא רקץ לעברי ועצם את עיניו לאחר שנשכב על הספה.
הדלת שלו הייתה סגורה, רעדתי מעט. לא יודעת למה חששתי כל כך מהפגישה שלי איתו. הוא הבן זוג שלי, אני לא אמורה להרגיש לא בנוח להפתיע אותו.
נכנסתי אל החדר בלי לדפוק עליה, בלי אישור להיכנס.
הוא שכב על המיטה, עיניו ננעצו בי וישירות הוא התרומם מהמיטה ונעמד על רגליו.
הוא לא חייך, הוא לא היה נראה מרוצה או נרגש לראות אותי.
"היי." הוא אמר ביובש, מה עובר עליו?
"אליאור, הכל בסדר?" שאלתי אותו כשכל גופי רועד למולו והתקשתי לעמוד על הרגליים.
"בואי תשבי שנייה." הוא אמר והעביר את ידו בשיערו החלק.
עשיתי כדבריו, התיישבתי על המיטה על ידו, הבטתי בעיניו שנראו אבודות איפה שהוא.
"אנחנו חייבים לדבר."
תגובות (0)