חברתי

זהו שמה.
השעון מצלצל בבוקר,
אני קם מכין קפה ומתיישב על הספה
והיא כבר ישובה שם,
מחייכת אליי חיוך קטן כהרגלה
שמזכיר לי את עצם קיומה.
והנה ממשיך לו בסדר חיי החדש
וצופה בסדרות נושנות .
אנו צוחקים יחד, כואבים יחד,
מתרגשים יחד.
היום ממשיך היא איתי ואני איתה,
לרגע לא נפרדנו,
הנייד נפתח כבהיסח הדעת,
והודעה ממנה,
"התגעגעתי"
ולמרות שהיא כאן,
וגם אני,
הודעה.
כמעין תזכורת לכך שלא ניפרד,
כך ידעתי,
הרגשתי זאת.
וכמו שממשיך לו היום
כך גם השבוע מתקרב אל סופו.
והנה בערב שבת,
לא עוד יציאות גדולות,
לא עוד חגיגות,
רק אני היא ובקבוק בירה אחד,
זוהי חברתי,
זוהי הבדידות, זהו שמה.