אם זאת מלחמה- פרק 4.

בס"ד
הלוחמת:
אתם שואלים למה הופתעתי לראות את אבי בבית החולים?
אז ככה… כשהייתי בת חמש , בערך בגן ,אבי ואימי לא הסתדרו בכלל, הם רבו ללא הרף , צעקו ואפילו הכו זה את זה לפעמים ועם כל המריבות האלה בבית לא היה מי שיטפל בי בסופו של דבר.
התחלתי להיות מוזנחת מאוד, לא הבאתי אוכל לגן ובכלל, לא אכלתי . היו לי כינים ולבשתי בגדים שלא עברו כביסה. לאחר כמה חודשים שהסתובבתי ככה הגננת שמה לב למצבי ודיווחה למשרד הרווחה.
כשהעובדים ממשרד הרווחה באו לבדוק בביתי הם מצאו כמובן בית מתמוטט ללא הורים מתפקדים והם הרחיקו אותי מהבית.
לאחר שהורחקתי , הוריי הרגישו בחסרוני ,הבינו שטעו והחלו בתהליך הגירושים.. לאחר שהתרגשו חזרתי לבית אימי ולבית מתפקד. היה לי תקופה נוראית בפנימייה הזאת שאליה הורחקתי, אני נוהגת לא לדבר על זה כלל.
מאז כל זה לא ראיתי את אבי ולא שמעתי ממנו, ובגלל זה הופתעתי לראותו, כמעט ולא זיהיתי אותו. חוץ מדמי המזונות שהיה שולח כל חודש לא היה ממנו שום זכר…
—- —- —-
…אה.. נכון… לא תיארתי לכם אותי … טוב, מאיפה להתחיל?
… קוראים לי רוני, רוני מוד… אני בת 17 עם שיער שחור קצר, יש לי עיניים ירוקות גדולות ויפות וצבע העור שלי לבן מאוד, אני בגובה ממוצע… אני אולי לא מלכת היופי אבל אי אפשר להגיד שאני לא יפה בכלל!!!
אני חולה על מוזיקת מתאל( רוק כבד) רועשת וצומרנית, אני מנגנת על גיטרה חשמלית ואפשר לומר שיש בי קצת גותיות, רק קצת!!
אני אוהבת את הצבע השחור, הכול שחור! חולצה , נעליים , מצעים, הכול!
לאמא שלי קוראים נויה מוד ולאבי קוראים אבנר מנדלבאום.
אין לי אחים ואחיות, אני בת יחידה , אמא שלי לא מחבבת במיוחד את זה שאני לא בנאדם חברתי ואני מסוגרת בתוך החדר שלי כל היום אבל היא מתמודדת עם זה כמו גדולה, כי זאת אני ואי אפשר לשנות את זה.