למה, אמא?
"אבל למה אמא? למה הבנים הם יצורים כל כך מתוסבכים?" היא שואלת בפעם החמישית ומביטה בי עם עיניה הכחולות שטופות הדמעות. יותר מידי דמעות אם שואלים אותי.
היא עדיין עם אותה פיג'מה כבר שלושה ימים ועסוקה ברחמים עצמיים. ואני – בתוקף תפקידי כאמא גאה ואוהבת, צמודה אליה כמו אינפוזיה. אבל התעייפתי קצת.
"הוא לא התקשר אלי משלשום ולא הגיב להודעות שלי. אם אני מוצאת חן בעיניו אז למה הוא משחק איתי משחקים מפגרים? למה הוא לא מתקשר אלי? יכול להיות "שיחק" איתי כל הזמן הזה?" היא שואלת ואז כמו מפנימה את משמעות הדבר, היא זורקת את עצמה אל הכרית ומתייפחת שוב. אני מלטפת את שיערה, נאנחת ומגלגלת עיניים. אהבתה ראשונה של בתי המתבגרת. נו מה אעשה? חייבת לנחם אותה, ללטף לחבק לנשק. ולמרות שלפעמים בא לי להקיא, מי לא מכיר את התחושה המתוקה והמכאיבה שיש באהבה ראשונה?
"למה אמא?" היא שואלת שוב בקול חנוק.
"למה? כי ככה אלוהים ברא אותם מתוקה שלי. מתוסבכים ולא מובנים. הם גם באו מכוכב אחר". אני לוחשת את המשפט האחרון ומנסה לשנות פאזה. "אפילו אלוהים לא יודע מאיפה הם צצו. הוא עדיין שוקל מה לעשות איתם. אבל בינתיים מתוקה, אין מה לעשות, הם עדיין כאן איתנו".
"עד מתי?" היא שואלת בתמימות ואני משחררת צחוק מתגלגל ושמחה לראות שהיא סוף סוף קצת מחייכת. ”את עוד תביני עם הזמן…" אני מרגיעה אותה ומלטפת את השיער השחור והחלק שלה. זו השיחה השלושים ושבע שניהלתי איתה בימים האחרונים. "אבל הוא אמר לי שאני מיוחדת ויפה".
"את באמת כזו. את לא צריכה שאיזה לוזר יגיד לך את זה בשביל להאמין בזה נכון?" אני זוקפת אליה שתי גבות. "נכון, אבל האמנתי לו שזה אמיתי." היא מנגבת את הדמעות ואני מתפללת בלבי שאלו הדמעות האחרונות.
"תראי ממי, אני לא יודעת מה עובר לו בראש אבל אל תתני לזה לערער אותך. זו אהבה ראשונה והיא בדרך כלל כואבת". אני מעודדת אותה. אני מקווה.
"יתכן והוא עוד יתקשר, אי אפשר לדעת. מה שחשוב שלא תשברי ותזכרי שאת יפה חכמה וצעירה ועוד תכירי בנים בעתיד. את בסה"כ בת 16 ממי. כל החיים לפנייך. ואם הוא ירצה אותך, הוא ידע היכן למצוא אותך". אני מסכמת ומחבקת אותה חזק. נראה לי שהיא מתאוששת ואני נושמת לרווחה.
"על מנת לסכם את הנקודה, אספר לך סיפור מהחיים עם מוסר השכל, טוב?" אני אומרת בחיוך והבת היפה שלי מהנהנת בראשה ומתיישבת מולי, דרוכה. אני מלטפת שוב את פניה ומתחילה בסיפור שלי.
"כשהייתי צעירה יותר וחכמה פחות, הכרתי בחור מקסים בצבא. בזמנו זה נראה כמו אהבה ממבט ראשון ולא חיכיתי למבט שני. יצאנו חצי שנה והכל היה נפלא. יום אחד הוא נעלם. הפסיק להתקשר ולא ענה לטלפונים שלי.
הייתי שבורה שלושה ימים ולא הפסקתי לבכות. הרי הוא אמר שהוא אוהב אותי והזמן שבילינו יחד היה קסום. אז מה קרה?
כשהוא התקשר ביום הרביעי, הוא התנצל ואמר שהוא צריך פסק זמן, זה לא את זה אני וכל הבולשיט. אמרתי לו שילך קיבינימאט וטרקתי את הטלפון. חזרתי לבכות עד סוף השבוע.
כשחלף השבוע החלטתי לקחת את עצמי בידיים לנסות לשכוח אותו קצת בכל יום ולהמשיך הלאה. חשבתי חיובי והייתי מלאה באנרגיות טובות וכבר באותו סוף השבוע הכרתי מישהו אחר. חמוד יותר, יפה יותר ויודע מה הוא רוצה. והוא רצה אותי מאד.
בעיצומו של הקשר האקס חזר לחיי ורצה לחזור אלי כמעט בדמעות אבל כבר לא הייתי שם. הייתי מאוהבת בבחור החדש ואיחלתי לו בהצלחה והוספתי, שזה לא הוא זו אני. ואני – לגמרי מאוהבת במישהו אחר. אני מסיימת את הסיפור והבת שלי מביטה בי בעיניים פקוחות לרווחה.
"יפה. סיפור מעניין. אבל מה המוסר השכל?" היא שואלת מבולבלת.
"שאין טעם להתרגש מבחורים מעייפים שמשחקים משחקים או לא סגורים על עצמם. עם הזמן את מבינה שהכל לטובה. אם את מספיק חכמה – ואת כן, את תביני שיום אחד תמצאי את הדרך לברוח משם כמו גדולה ולהשאיר מאחורייך אבק. הבחור המתאים יגיע בסוף. הוא תמיד מגיע.
שכחתי לציין שהבחור החדש הוא אבא שלך. ואני איתו כבר עשרים שנה. עדיין אוהבת ומאד מאושרת. והאקס? הספיק להתגרש פעמיים ועדיין עסוק בחיפוש אחר הזנב של עצמו".
תגובות (0)