נוודי החיים

המחר שוב הגיע עם ריח האתמול המוכר
ובשעה שניתבנו דרכנו בשביל העפר
עצרת לרגע,הבטת מהורהר
ואני כמו קוראת את מחשבותיך מחייכת חיוך נסתר:
"הבה נארוז את מזוודות ההרפתקה
ובחוויית הזמן והמסע נגלה מחדש תקווה,שמחה
ניסע ברכבת החלומות ונתנגש בסיוט
או אולי נרד בתחנת ההתגשמות"
ורגע לפני שיצאנו לדרכנו הנלהבת
לחשתי באוזנך צעירה,נרגשת:
"בוא נחזיק יד ביד כאילו אנו אוהבים
אומרים רגש הופך לאמיתי אם באמת מנסים"
וכך יצאנו לדרכנו מצוידים במטלטלי הסחרור והחלום
וידינו מלאות החופן מיהלומי החופש,גן עדן וגהנום
ולפתע באמצע הדרך נתקלנו בקבצני אושר
מי מהם מדיף ריח השלמה,מי מהם כאב ומי מהם כשפים ואופל
ולשאלתנו מה מעשיהם בשבילים הצדדיים הנידחים?
ומדוע לא ירקדו בלב הרחובות המוארים?
החליפו הם מבטים מלומדי ידע וסבל
ותשובתם נשמעה בערבוביה של צחוק ועצב:
"כמוכם,חיפשנו גם אנו את אבני שביל השנהב
אך בסופו של עניין מועדות כעת פנינו לשביל הזהב"
אך אנו רק הענקנו מבט חטוף ומזלזל על אלו השוטים
והמשכנו הלאה אל אופקם של שדות ההנאה הבוסריים
בחלוף הזמן שכחנו שמנו, מולדתנו ושאר זכרונות
ולימים טיפחנו משאלות,רצונות ואף העזנו לקוות
האור בקצה המנהרה ועוד קלישאות
בעזרת הלב הדלקנו עוד הרבה מנהרות
הידיים שתמכו,חיבקו וליטפו
לעיתים עזרו ולעיתים רק טרדו ועייפו
דאגנו,הבטנו,ביקשנו משאלת חיים
כשהכביש בו נסענו היה חלק לחלוטין
כאב,כעס,כשלון ועוד אויבים
כשאת עצמנו כיום-להם אנו חייבים
כשאור השמש עלה כולם היו נעצרים,מתפעלים
אך אנו ציפינו לירח שהצליח לאסוף סביבו כ"כ הרבה כוכבים
בסוף הטיפוס על סולם התאווה גילינו קצה נוסף לאחר כל השלבים
וכמעט ומעדנו כשהרפנו ידינו על מנת לגעת בעננים
האוויר למעלה היה משכר,נעים אך גם מעט קר ודוקר בפנים
אז בלי אומר ודברים,קמנו וירדנו למרגלות ההר בחזרה, שותקים
ושוב בדהירה על סוסי הבריחה ניסינו מזלנו
רק כדי לגלות שסוף העולם הוא נקודת ההתחלה של המקום ממנו באנו
רטובי זיעת עייפות וריחוק
נחנו מתחת לדקל החשיבה שצמח לו איתן על יד צוק
שם נהגנו להביט מטה על כל היושבים
רואים איך במקום של סוף מתחילים כ"כ הרבה חיים חדשים
וכשהיה חם ירדנו לחוף המציאות
ובדגל אדום ברחנו שוב לחוף הדימיון בקלות
שם נרטבנו מהשטפונות והמים
וישנן טיפות שלא התייבשו עדיין
התחלקנו במימיו הצחים של החזון
ונאבקנו בחרבו הנצחית של כח הרצון
במדבר הכלום בו צעדנו הותרנו עקבות עיקשים
וסופות החול שרקו והפכו אותנו ליותר ויותר כפופים
היו פעמים בהם מקל השגרה השכיח את משמעות האחדות
ולא פעם כשלו רגלינו מאבני הפחד והעצבות
זבנו דם מקוצי השנאה והקנאה
ולא פעם אף גססנו ממחלת השתיקה
בפרדס אקראי פגשנו בחקלאי זקן המשקה את זרע האהבה
בנחישות זיבל את אדמתו בחום,ויתור והבנה
אנו הצעירים חייכנו כמלומדים יודעי דבר וניגשנו למלאכה
עדרנו ללא הרף במעדר ההתלהבות וההתחלה
אך כשצמח לו עץ הפחד מפגיעה
שתלנו במו ידינו את זרעי הגאווה והכבוד שהצמיחו אך הרס ונטישה
דרכינו נפרדו,והכל הפך שברירי ועם זאת חזק ולא ידוע
ולימים נפגשנו שוב,בצומת החרטה והגעגוע
ערומיי נעורים,לבושיי סחבות חכמה שנתפרו מצלקות ופצעים
כבר לא רצים,אלא הולכים לאט ונשרכים אחר משמעות החיים
אל מול מדורת הבגרות,סיפרת לי על יבלות האכזבה שלאחר החיפוש
ואני חשפתי בפניך את שריטות הבלבול והיאוש
לראשונה מאז הכרנו הגענו יחד מאבדון לאיזושהי עליה
ולעיתים אף לחשנו את המילה האסורה "סליחה"
קמטי הבדידות כמו הפכו פתאום רחוקים,מטשטשים
וגלדי המאבק לאט החלו נסגרים,מתרפאים
ובסופו של יום התיישבנו על אדמת הרגיעה כדי לשמוח יחד בדברים הפשוטים
במקום להירתע ולהתכופף כשמגיעים הגלים
ויתרנו על הרעש וחיפשנו את השקט
עזבנו את ארמון השקרים והתמקמנו בצריף האמת
הסתפקנו בסירה שאפשרה לדוג שלווה
מעולם לא שבנו לשוט בספינה ששטה בריקנות הגדולה
ומי יתן ואחרי הכל עוד נצליח לדבר
להיישיר מבט לאותן עיניים שכבר למדו להיעצם ולשקר
עם הזמן הפכנו לגלדיאטורים של אמונה,בכי ופשטות
ומידי פעם כתבנו על כמיהה לפעם ולתמימות
נלחמנו,כבר לא ויתרנו על עצמנו יותר
כי רק בין הרסיסים הצלחנו לראות מה שלם ויישאר
וכשעששית הקרבה בינינו דלקה
הצלחתי ללחוש בקול חנוק עוד פעם אחת ויחידה:
"בוא נחזיק יד ביד כאילו אנו אוהבים
אומרים רגש הופך לאמיתי אם באמת מנסים"