היא שייכת לי- ילדה קטנה בכובע אדום
מסתכל סביב, כמו שציפיתי מדירה ממוצעת. הדלת פותחת את הסלון, טלוויזיה, ספה, לידו עומד המטבח ומהצד השני מרפסת וליד הדלת מסדרון לחדרים.
אני מדלג על החלק הזה בדירה, הוא לא מעניין. פניי מועדות למסדרון, שם אני מוריד את עדי לרצפה, היא ישר נעמדת ומקבלת ממני סטירה.
״אמרתי לך לקום זונה?״ אני שואל בפנים רציניות, ובאותו הזמו מסתכל מסביב, המסדרון מלא בתמונות משפחתיות. שלה, שני אנשים שנראים בסביבות גיל ה30, מנחש שהם הוריה, ושני ילדים, כנראה תאומים, שתמונה תמונה גדלים ונהפכים להיות מבוגרים יותר ויותר, מתי שהוא בסביבות גיל הנעורים שלהם התווספה להם ילדה קטנה, שגם כן גדלה וגדלה, ואיתה גם הוריה ואחיה.
הילדה הקטנה עונה לי ״לא, אדוני״ ומתיישבת מיד על הברכיים, כאילו מחכה את סרטי הפורנו שראתה לפני שהגעתי בציפייה למפגש איתי. אני לא מתרגש אבל מנסה להשאיר פנים רציניות, לבינתיים.
״אז למה נעמדת?״ מתעלם מהעובדה שהיא התיישבה ישר אחרי ״אם אני אומר לך לשבת את יושבת, אם אני אומר לך לעמוד את עומדת, אם אני לא אומר כלום את לא עושה כלום.״ היא מהנהנת ואני ממשיך ״אין לך מה לחשוב, את יכולה לכבות את המוח שלך לשעה וחצי הקרובות ולעשות בדיוק מה שאומרים לך.״ היא מהנהנת שוב.
״יש לי מספר חוקים״ אני פותח במונולוג הרגיל שלי ״תצייטי להם ותרוויחי, תיהי טובה איתי ואני אהיה טוב איתך, אבל לא תצייטי להם ואני אהיה רע איתך״ עוד סטירה ״ואני יודע להיות רע״.
זה לא פעם ראשונה שאני עושה את זה, אף פעם לא קיבלתי התנגדות לסטירה, כנראה אני מבהיר את עצמי מספיק טוב לאיפה הן נכנסות לפני. אם אני כנה המונולוג הזה מתחיל לשעמם אותי, אבל הוא עובד. ואם הוא עובד חבל לשבור.
״החוק הראשון פשוט״ אני מתנתק מהמחשבות וממשיך ״תעשי מה שאני אומר לך, בלי לומר את המילה לא אלא אם כן שאלתי שאלה, וגם אז תחשבי יופי יופי לפני שאת אומרת לא אם זה מוצדק או לא. כמובן גם אל תגידי כן בלי לחשוב, והכי חשוב שלא תשקרי לי. ברור?״
״כן אדוני״ יפה, בדרך כלל הן שוכחות להתבטא כמו שצריך.
״יופי, חוק שני הוא אם יש משהו שאת לא רוצה לעשות, את לא בנוח בזמן שאת עושה אותו או שאת רוצה להפסיק, את משתמשת אך ורק במילה״ אני מחפש משהו קרוב ״כובע אדום״ אני אומר ומצביע על אחת התמונות, בה רואים את עדי לובשת כובע אדום, וצוחקת. מזל שיש פה תמונות, בדרך כלל אני צריך לחפש אחר משהו קרוב שיזכיר להן את השחרור.
אני ממשיך ״אין לא, אין תפסיק, אין אני קוראת למשטרה, יש את המילה כובע אדום ואפסיק הכל. ברור?״
״כן אדוני״ הבעת פנים שלה מתחילה להיות פחות מתוחה ובכוננות, היא יושבת כבר כמה דקות על הרצפה וחייבת להסתכל למעלה בצורה לא נוחה, אבל זה לא תירוץ. היא תענש.
אני בפתאומיות נותן לה כאפה בחזה הימני שלה, ותופס את הפטמות בשתי הידיים ומושך למעלה ״לא לקום״ אני פוקד ״את נרדמת לי מול הפרצוף?״ אני נוהם בה.
״כן אדוני, אני מצטערת אדוני, לא התכוונתי״ היא עונה. חבל, היא עשתה טעות. היא לא נרדמה. עובדה שלפני שפגעתי בה היא הסיטה את הפנים שלה באינסטינקט, חבל שאסור לה לזוז, או שלא כיוונתי לפנים.
״לא את לא, מה אמרתי לך? לא לשקר לי. אם לא נרדמת את יכולה לומר שלא נרדמת, לא קבעתי עובדה שאלתי אותך שאלה. תלמדי לעתיד״.
״כן אדוני״ נראה שהיא למדה את הלקח, אני ממשיך עם החוק האחרון.
״ואחרון חביב, אני רואה שאת כבר הגעת מוכנה מהבית אבל תקשיבי למה אני אשים לב מאוד קרוב לזה, את פונה אליי כל עוד אני ואת במרחק של פחות מ50 מטר אחד משני אך ורק בתור אדוני. לא מאסטר, לא דאדי, לא אהוב חיי, לא מאמי וברור שלא אנדר. אך ורק אדוני. כשאת פונה אליי, שואלת שאלה, מבקשת בקשה, עונה תשובה או כל דבר אחר את פונה אליי בתור אדוני ומציינת שאני הוא האדון שלך. ברור?״
״כן אדוני״ רואים עליה שהיא חסרת סבלנות, לא יכולה לחכות לאקשן. חבל שאני אוהב למתוח את המשחק הזה, במיוחד בהתחלה. זה הכיף שלי.
״יש שאלות? משהו לא ברור? לחזור על אחד החוקים?״
״לא אדוני״
״יופי״ אני עונה ומוריד את החגורה ממכנסיי, מהדק סביב ראשה ומושך לא חזק ולא חלש, לא מספיק להפיל אותה. אך היא עולה אוטומטית על ארבע, כמו כלב חסר סבלנות שלא יכול לחכות שייקחו אותו לטיול.
״אמרתי לך לעלות על ארבע?״ אני שואל בנוקשות.
״לא אדוני, סליחה אדוני״ היא עונה, אני עכשיו רק שם לב שהיא הפסיקה לגמגם, מוזר. בדרך כלל זה השלב שבו הן מתחילות לגמגם ולאבד ביטחון, אך עדי רק צברה ביטחון. אולי זה לא באמת הפעם הראשונה שלה.
אני מושך ״בואי״ והיא עוברת לארבע ומתחילה ללכת בקצב שלי. ״ברגע שאנחנו עוברים ליד החדר שלך תקראי לי.
חדר ראשון, דלת פתוחה. נראה חדר של הורים מיטה זוגית וציור של מלאך תינוק מעל המיטה. חדר שני, סגור. חדר שלישי, גם כן סגור. חדר רביעי עם מיטה ורודה, ארון פתוח עם בגדים על הרצפה. זה החדר שבו היא הצטלמה בתמונה ששלחה לי. ממשיכים ללכת ועוברים מולו, שנייה אחרי היא קוראת ״אדוני״ טיפה מאוחר מדי ״זה החדר״.
אני מעיר לעצמי הערה שהיא איטית טיפה, אולי היא בכל זאת בהלם אך עדיין מצליחה להשאיר פנים חתומות.
אני נכנס לחדר והיא ישר אחריי, כבולה בצוואר נכנסת לחדרה המבולגן.
תגובות (0)