לילה באור יום – פרק רביעי

אחרי איחור של מעל לשבועיים, הפרק הרביעי יוצא! היו לי בעיות זמנים, חסם כתיבה ופרק שהשתנה כמה פעמים, אבל הנה הוא, מולכם.
מקווה שתהנו!

– – – – – – – –

עיר אלף הקשתות, אלקסיט. הכינוי שניתן לה מובן ברגע שנכנסים לתוכה: אלפי קשתות אדירות נמתחות מעל לרחובות העיר, אשר הופכות את העיר למוקד תיירותי מוכר, ונכס בעל חשיבות לא מעטה.
הקשתות עצמן נבנו על ידי מלך קדמון כלשהו, ששמו אבד במהלך ההיסטוריה. יש אמונות רבות לסיבת בנייתן של הקשתות, אבל הן לא באמת מעניינות אף אחד. יופיין של הקשתות, המעוטרות בחריטות ועיטורים מיוחדים במינם, גודלן וכמותן גורמות לאלפים לבוא בכל שנה למקום.
התושבים, כמובן, מטפחים גם הם את הקשתות. ישנו איסור על הריסתן, צוות שלם ששכר שליט העיר לטיפוח ושמירת הקשתות, ובחורפים קשים הקשתות מתגלות כמועילות כשבדים עמידים למים נפרשים עליהן ומגינות על העיר מגשם, מנקזים את המים לתוך בורות המים של העיר.

גשם שוטף ירד על אלקסיט. תושבי העיר הילכו בחופשיות ברחובות, אך קול הטקטוק הרם שעלה מהשמיים אישר את העובדה הזאת. מנורות שמן דלקו על עמודים ברחובות, מאירות במקום השמש שאורה כוסה. קול פיצוץ של רעם מרוחק נשמע, אבל ברקים לא פגעו באלקסיט כבר מאות שנים.
קול פיצוץ נוסף נשמע, הפעם קרוב יותר.
אליו נלווה קול קריסה איום, של מבנה שקרס אחרי אלפי שנים.
בפעם הראשונה למאה זו, קשת קרסה בעיר הקשתות.
השוטרים, חיילים חמושים לבושים במדים מהודרים, רצו לעבר זירת האירוע.
שתי קשתות נפולות יצרו מעיין חומות שהקשו על המעבר לתוך – ומחוץ – לזירת האירוע.
מפלצת עמדה בין ההריסות.
הוא היה בצורת אדם, שיערו שחור וקצר ובגדיו בגדי בד פשוטים וקרועים. הוא עמד כפוף, דם נוזל מפיו. הוא נראה נורמלי, אבל משהו בוא פיזר אווירה מטרידה סביבו.
המקום כולו בער. להבות קטנות ריצדו על הקשתות ההרוסות, אש פרא ריקדה מסביב לאותו רוצח.
שלוש גופות שכבו סביבו. שלושה בריונים שריריים, עיניהם החלולות מביטות ללמעלה.
אישה נוספת שכבה, והיא עדיין חיה.
היא גררה את עצמה אחורה, מנסה לברוח מהמקום בחרדה. כוויה גדולה חרכה את רגליה, מונעת ממנה ללכת.
"אוכל…" לחשש היצור. "אל תלך…"
האישה פלטה צווחה קטנה, וקרסה על הרצפה.
פיצוץ של להבות אדומות עטף אותה, שרף גם את ידיה.
היצור התקרב בכבדות לעברה, מטלטל מצד לצד בהליכתו השפופה המשונה.
הילה מוזרה אפפה את האישה, אור זהוב עטף לרגע את גופה. ואז היצור השעין את ראשו לאחור ושאף, ואותה הילה משונה נשאבה אל מצחו ונעלמה.
האישה הפסיקה לפרכס.

"אדוני, אני מבקש שתעמוד בשקט ותרים את ידיך גבוה. אנו נירה אם תנסה לזוז!"
צעק מפקד המשמר, שהתעורר מההלם קצת לפני שאר השוטרים.
"כרגע ביצעת רצח ציבורי של ארבעה אנשים, ובנוסף השחתת רכוש ציבורי בן אלפי שנים. אני מבקש ממך לשתף איתנו פעולה בשקט, ואני אמליץ לאדוננו שליט העיר לשלוח אותך לכלא במקום להוציא אותך להורג."
מעבר לקיר הקטן עלו מפקד המשמר ועוד כעשרים שוטרים, חמושים ברובי קשת טעונים וחניתות על גבם.
"עכשיו, פנה לכיווננו והרם את ידיך באוויר, בבקשה." פקד מפקד המשמר.
"הו?" שאל היצור, והסתובב.
כעת הבינו כולם מה היה הדבר המלחיץ בו.
העיניים.
לא מדובר בשתיים הרגילות, אל אף שגם הן לא היו נעימות למראה – אדומות, גדולות ובעלות אישונים מוארכים.
מדובר בעין השלישית, הגדולה, שהייתה קבועה במצחו. היא הייתה מאונכת לאחרות, רחבה מהרגיל ומאיימת למראה. היא הייתה אדומה לחלוטין, ובתוך האישון המוארך והגדול שלה ריקדה להבה קטנה.
"עוד אוכל?"
פיצוץ עצום נוסף הרעיד את אלקסיט.

– – – –

זה היה היום השלישי למסעם לעבר אלקסיט. הגשם ירד ללא הפסק, הסופה מנעה מפגסוסי הרכיבה שלהם לעוף והם נאלצו להסתפק בדהירה קרקעית, איטית ומייגעת. הדרך באזור הזה הייתה סלולה מעט יותר מאדמת בור, ואלמלא שתי שורות האבנים שסימנו את שוליה, סיכוי גבוה שאחד מהם היה יורד ממנו כבר מזמן.
ג'ון רכב בראש, קשתו אחוזה בידו הימנית. הוא טען שהגשם לא יפריע לחציו.
מאחוריו היה קליף, לבוש עדיין בגלימה השחורה שלו. כעת הוא גם שם את הברדס.
שלישי בטור הארוך הייתה סיירה. היא התקשתה עם הפגסוס שלה, ומדי פעם נפלה לבוץ והתגלגלה. היא רכבה על פגסוס צעיר, אבל עדיין מקבת' הייתה צריכה לעזור לה לעלות עליו בחזרה.
מקבת' הייתה הרביעית. אקו היה בנדן, זאת אחרי שג'ון ניסח בצורה רהוטה (כרגיל) את מחשבותיו על אקו:
"אם את לא גורמת לדבר הזה לסתום, אני מנפץ אותו על איזה סלע."

מאחוריה היה ניקולס, ואחרון בטור היה ראיין, שהצליח, איכשהו, למצוא פגסוס שחור שלא היה נגוע צל.

"סיירה," אמרה מקבת', כדי להפיג את השעמום.
"מה?" שאלה סיירה.
"זה… אני יודעת שזה לא שאלה כל-כך מנומסת, אבל…"
"למה אני נראית ככה?" השלימה סיירה למקבת'.
"כן, משהו כזה." נאנחה מקבת'.
"הגעתי מיקום מקביל," אמרה סיירה, באותה ניחוחות שאומרים בה 'הגעתי מכפר קטן בדרום', 'נולדתי בעיר הכוכבים'. כאילו ללכת לבקר בעולם אחר זה דבר פשוט ונורמלי.
"מישור מקביל?" תהתה מקבת'.
"חייתי בקונפלורנס, כאצילה משנית. קוסם מרושע שיגר אותי לכאן."
"קוסם? כמו באגדות?"
"בעולם שלי היו קוסמים, שיכלו לעשות קסמים בלי נשקי צל. כשאני חושבת על זה, זה היה כאילו הגוף שלהם היה נשק צל אחד גדול."
"והוא שיגר אותך לכאן?"
"בפשטות, כן. אין לי מושג למה, או איך, אבל זה קרה. בעולם שלי כולם היו נמוכים, אפילו יותר ממני, ובשבילי עור לבן וחלק זה מוזר כמו העור הורוד שלי בשבילכם." סיימה סיירה את הנאום.
"זה… נשמע קשה." אמרה מקבת'.
"זה באמת קשה. עכשיו, כדאי שנגביר קצב, או שנשאיר את ג'ון וקליף לבד."
מקבת' הביטה שוב בג'ון. היא רעדה קצת כשנזכרה בבוקר לפני שלושה ימים, איך שהוא ממש טלטל אותה… היא לא אהבה כשאנשים אחרים נוגעים בה, וזה עדיין גרם לה לתחושת אי-נוחות לצידו. נוסף על כך הוא היה שחצן, מציק ומתנשא.
קליף, לעומת זאת, היה נחמד יותר לדעתה של מקבת'. למען האמת, רוב מה שהיא ראתה אותו עושה זה מציק לג'ון, מה שכבר נותן לו כמה נקודות זכות.

– – – –

ניקולס רכב לבד. מקבת' וסיירה היו במרחק מלפניו, ראיין התעכב מאחור.
הוא לא היה מרוצה מכיוון המסע שלהם.
כל חייו הוא ברח משם. הוא שינה את מראהו, התחפש באלף תחפושות שונות, הסתיר כל פרט שמזכיר את מי שהיה לפני שנה.
וכעת הוא צועד מחדש לתוך המקום ממנו נמלט. אלקסיט, העיר הנאורה, היפה והמוכרת.
זו שאיש לא יודע מה באמת קורה מתחת לצללים שלה.

כשג'ון סיפר להם שהשליט העליון של אלקסיט הזמין אותם למשימה, ניקולס היה בטוח שזו מלכודת. שהוא רוצה ללכוד אותם ולהרוג אותם. מצד שני, מפרטי המשימה נודע להם שכוח העילית הצבאי של אלקסיט אבד לא מזמן בגלל הצל הבוער. אלקסיט זקוקה לעזרתם, ללא ספק.
עם זאת, לעולם אין לבטוח בבראד אליקור. הוא שליט אלקסיט, והוא ידוע כשליט טוב ונדיב – תחת שליטתו, כולם מקבלים את מה שמגיע להם ויותר. המסחר פורח, התיירות אל עיר הקשתות שופעת, איש לא הולך לישון רעב והמשטרה שלו עוצרת כל פושע.
טוב, כמעט. זו בדיוק הסיבה שהם הולכים אליהם.

– – – – – – – –

"אז, בת', נראה שאת מעט עייפה. בואי נעיר אותך במעט שאלות מתמטיות."
"אקו, זה ממש לא הזמן עכשיו – " נאנחה מקבת'.
" – כמה זה שתיים ועוד שתיים?" שאל בהתלהבות אקו.
"ארבע?" אמרה בעייפות מקבת'. היא הייתה צריכה לעטוף אותו בבד אטום לרעש ולדחוף אותו באחורי תיקה.
"טוב, אם כזה חשבון פשוט את לא מבינה, נראה שנצטרך להתחיל עם משהו יותר פשוט…"
"אני צדקתי." אמרה מקבת' והדגישה את ה'צדקתי'. זאת הייתה הפעם השלישית שהוא התחיל לעשות לה את השטויות שלו.
"למען האמת, לרוב כששני זוגות של לוחמים נפגשים זה בזה, מרבית הסיכויים שהכמות שתצא משם תהיה מתחת לשניים. אולי אפילו אפס, אם הם ממש טובים בלהרוג זה את זה."
"זה לא מצחיק, אקו."
"אותי זה מצחיק."
"אז תספר את זה לעצמך בלב."
"אין לי לב."
"אז בנדן, אני יודעת?!" אם אקו רצה, הוא יכל להיות ממש מעצבן.
"אבל זה פחות כיף אם אנשים לא מתעצבנים."
"אז אתה סדיסט."
"אני לא האחד שמוכן לעשות הכל בשביל לנקום, לא?"
היה רגע של שתיקה.
"בכל אופן," המשיך אקו, "אנחנו קרובים, לדעתי."
"לאלקסיט?" שאלה מקבת', מקווה שסוף כל סוף הוא יאמר משהו מועיל.
"למטרה שלך."

– – – – – –

"א-אתה בטוח ש… שזה היה רעיון חכם לק-קרוא ל-ללהבי הצללים?" גמגם קלאורדיוס פרנהייב, האחראי ליחסי חוץ של אלקסיט. הוא היה שר טיפוסי – נמוך, כפוף, זקן אפור קצר מזדקר בקצה סנטרו המחודד.
"אם מישהו יגלה על ז-זה, זה יכ-יכול לפגוע בנו כל-כלכלית. התיירות אצלנו מאוד חש-חשובה, ואם יד-ידעו שהמשטר משתמש במת-מתנקשים, אדוני, זה יכול – "
"מספיק." קטע אותו קול סמכותי ועמוק בהרבה. בראד אליקור, שליט אלקסיט ישב מולו על הכס, ולו נמאס למשוע את הגחמות האלה. אם מראהו של קלאורדיוס היה טיפוסי, אם כך בראד היה מנהיג מאוד שונה. לעומת המנהיגים השמנים, שלא זזים מכסם אפילו בעת מלחמה, בראד היה גבוה ושרירי, מגולח למשעי ובעל שיער קצר ושחור אשר סורק היטב. מראהו הקרין סמכותיות.
"אין בכך בעיות. ראשית, אתה לא תיתן למידע הזה לדלוף, נכון?"
קלאורדיוס הנהן בחשש.
"אם כך, מדוע עלינו לדאוג מכך?"
"אני – אני נאלץ שלא להסכים, אדוני – "
"שנית, הם לא אנושיים. נקווה שהם מספיק לא אנושיים כדי לעצור את המפלצת הלא אנושית שמסכנת את עירנו."
"נכון, אדוני, אבל להכניס עוד מפלצת לעיר זה לא מהלך חכם – "
"שלישית, אני מנהל רשת מתנקשים ומרגלים שלמה מתחת לעיר הזאת. מישהו שם לב לכך? זה פגע איכשהו בתיירות שלך?"
קלאורדיוס הניד את ראשו בחשש.
"אם כך מדוע עלינו לחשוש מכך?"
"אבל… אם הרשת הפרטית שלך לא הצליחה לטפל בו, מדוע שהם – "
בראד הרים את ידו, וקלאורדיוס השתתק.
רגע של שקט עמד באוויר.

"הסיבה הרביעית והאחרונה לכך שזאת לא תהיה בעיה, זה שהם לא יצאו מהעיר הזאת.
הם חטפו את קרולין. כל העדויות מביאות לכך. הנכס היקר שלי, המתנקשת שאין שני לה – היא בידיהם, חיה או מתה.
אני אנקום בהם ואשמיד את המפלצת שמשמידה את עירי באותו המהלך.
תסמוך עלי," אמר לקלאורדיוס שהתחיל לפתוח את פיו,
"שאני מעולם לא פועל ללא מחשבה מרובה לפני זה."